[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







ערן בניטה
/
כחול - יקיצה 754

פסים של כאב עמום פילחו את ראשו
"אתה מתבונן, אבל האם אתה רואה?"

מבעד לעיניו שפקח במאמץ, אור השמש דקר בו, סונט ולועג. חרף
רצונו, ידו סוככה על פניו, הפתרון האינסטינקטיבי הנדרש, אך לא
המענה והמזור למכאוביו. לרגע אחד תמה, האם המציאות נחבאת עתה,
מאחורי מסך עמום, או שמא תמיד הייתה כך, ערפילים קרובים
רחוקים, בטווח נגיעה, אך רחוקים מהישג יד? לא היה דבר, לא כאב,
לא רצון ולא תשוקה, אך גופו, במין מכאניות מסורבלת ונלעגת,
העמידו על רגליו. "לך", פקד הקול. שאלות היו מעבר ליכולתו, זה
מכבר הבין כי האמת במקדשי האשליות שבנה ולה סגד כל חייו, אינה
נחבאת בתשובות אותן רצה לעצמו וכי עצם מציאותה של אמת בדבר
מסוים, שוללת את קיומה של אמת אחרת, עד כי נואש מלהבחין בין
השקרים השונים ולברור ביניהם ולכן ציית.
והלך.

ההליכה גילמה את קיומו. הצעדים פשטו מעליו את עברו וזכרונותיו.
סכנת המעידה במיקום רגלו הזהירה על האדמה התזזיתית היוותה
מוחשות זרה לו, אך רגליו התוו לו את הדרך כשהתבונן בהם משתאה
על פעילותן החוזרת ונשנית במחסורו של השביל. תוהה אם כיוונו
מותווה על ידי יעדו הנסתר מעין או מעצם התחושה המזדחלת של
ההליכה.
המילים מיאנו. כל איומיו, הבטחותיו ותחנוניו לא עמדו לו.
המילים עמדו בשלהן, מותירות אותו חסר כל השקרים שבחובן. הוא
מצא את עצמו משתוקק לגדרות המוכרות שיכילו את תחושותיו, שיקנו
שוב את תחושת השליטה השקרית בגורלו ועולמו, אך הוא נותר חשוף
לפניה האמיתיות של סביבתו הסוגרת  עליו - שלווה מבעיתה, יחידה
במינה בכלליותה ובפרטיה.

הכרת הזמן הזדחלה, כמאהבת מרושעת, כרוצחת צדקנית והתמקמה
בראשו. השניות ריצדו וריקדו   לפניו בבוהק מעומעם והוא חייך
חזרה, לא מריר, כפי שתיאר לעצמו, כפיסת מארג, כשם שאיכרים,
נזירים ונידונים למוות חייכו לפניו. מעטפת, לא מכילה, עירומה.
שנים ושניות התגשמו בפניו לכדי חוסר משמעות כשהבין כי הזמן
עצמו נעדר מהקיום. "איני מבין את פחדיך " הביע הקול את
שאלותיו. "הבן את ההפסד שאינו, אם כך" ענה לו בבלי משים.
כחול.
כל כך הרבה כחול.
הוא הציף אותו עכשיו כשהרים את ראשו. שוטף מעליו את ההבנה, את
האחיזה. בלתי נתפס, כמעט אינסופי והוא הרפה, ספק טובע, ספק
מרחף. אצבעותיו חשו אותו, נשיכות של תוהו בתבניות קטנות
ומסודרות. אחיזתו המקפיאה רוממה אותו והוא התעלה אל מעבר
לעצמו, אל מעבר להבטחות ולמשאלות הנכזבות, אל מעבר לחשיכה
ולבערות והוא קיבל לתוכו את האין בכל ישותו, מחבק ודורש את
אובדנו שלו.

החשיכה והדממה נותרו בו. פעימות ליבו לחשו בקול הולך ונאלם את
שירי חייו. האלם הקר שבנשימותיו הרגיע את גופו בצורה משונה
והוא חש לראשונה את המשמעות, את ההכרה.

היקיצה מילאה את ישותו וצרחותיו מילאו את היקום.

הוא ידע עכשיו, הוא חי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
לפי איין ראנד,
מחצבה,
זה מקום
אורגינאלי למצוא
בו חתיכות.






צפיחית בדבש
כמעין המתגבר


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/8/05 12:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ערן בניטה

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה