[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מישה פרידמן
/
כאן זה לא חו''ל

אנל'א אהבתי לנסוע יותר מדי ברכבות, במיוחד לא ביום הזיכרון.
זה תמיד העלה אצלי אסוציאציות לא נעימות. וכך כשהיא מטלטלת מצד
לצד, אנל'א נרדם רק מביט בחלון והוא מחזיר לי את הקרון עצמו
שמביט בי בהשתוממות.
ואיזה עומס יש ביום א', אפילו בשואה היה יותר מקום מכאן. עוד
ועוד נוסעים המשיכו לעלות, אני עדין חיכיתי בחוץ להדחק פנימה.
אחרי מספר דקות, דחיפות, קללות, מרפקים פה ושם המשימה הוסגה
והוכתרה בהצלחה יתרה.
"אם יש רכבת לגהנום," אמר אחד שעמד לצידי "אז זו בהחלט זו".
חייכתי והנהנתי להסכמה, "איזה גהנום, ההיא פחות צפופה", גם הוא
צחק.
"עכשיו רק חסר פה המוכר עם העגלה" אמר.
שתי הבנות שישבו לרגלנו צחקו בקול "כן, הוא תמיד בא כשהכי עמוס
ואי אפשר לעבור" אמרה אחת מהן.
"וכל הזמן רק סליחה וסליחה, את יכולה לזוז קצת, אתה די מפריע
לי, חחהה חחחההה". כולנו פרצנו בצחוק.
הרכבת נעצרה בקול חורק בתחנה הקרובה ומיד החל המון גועש של
אנשים לעלות "ועוד לפני שהמסכנים הספיקו לרדת אלה בחוץ כבר
נדחפים, כמה ישראלי" אמר זה לידי.
"ולמה אתה מתפלא? מה 'תה לא מכיר 'תם, הם תמיד ככה" העיר
השמנמן המטולטל שהתנודד עם הרכבת נאחז בעמוד המתכת.
כשקופסאת הסרדינים התמלאה סופית המשיכה הרכבת בדהירה קדימה
ושמה פעמיה לכיוון דרום, רחוק מהבית, אל עבר שום מקום.

אבל בשום מקום הזה, שאליו לא מגיע אף רכב אפילו תחבורה ציבורית
אין, יתנוסס בגאווה השלט הידוע לשמצה "חייל, שפר הופעתך!" זה
שחס וחלילה איזה שועל או תן לא יראה אותי מרושל, ושנראה יצוגים
לבדואים האלה שמבריחים סמים וסיגריות. כך הם יכבדו אותנו,
ומתוך הכבוד הרב הזה שהם בוודאי רוכשים אלינו הם יפסיקו
בפעילות העויינת הזו. וזהו, כל עבודתנו תמה פה והושלמה.
כן בטח!
שעות הלילה התקרבו, והיום השני הרצוף באותה עמדה לא עמדה, על
איזה הר שכוח אל, בלב השום מקום, אין ד'מידל אוף פאקינג דזרט,
עמד להגיע אל קיצו. הצוות השני, החראות האלה, התקפלו כבר מזמן.
רק אנחנו נותרנו פה.
"זה מקום רגיש ויש צורך שתשארו בעמדתכם עד הלילה", אמר הקודקוד
בקשר.
מה לילה?! איזה לילה בראש המזויין שלו?! הנבחרת משחקת הלילה!
מה הוא בכלל חושב לעצמו?!
מארב לא מארב, בדואים מבריחים או לא בדואים מבריחים מזויינים
מפוצצים זונות נשק וסמים, אנחנו ת'משחק הזה לא מפספסים!
הרדיו הקטן נשלף במיומנות בשעות הדמדומים הקרירות. ובנושא הזה
כל אחד כאן הוא אשף בפני עצמו ומטעם עצמו כמובן, ורק הוא יודע
איך למצוא את התנוחה האידאלית שתפיח אות חיים במכשיר הקטנטן
ותשמיע את צלילי הניצחון.
אני כבר דמיינתי במוחי, מספר תשע עם הכדור לזכות ההתקפה
הישראלית, הוא מעביר שמאלה לדדו, הוא מכדרר במיומנות וממשיך עם
אותה הנחישות הלאה, ההתקפה מתקדמת טוב, החברה עומדים יפה אל
מול הירוקים מאירלנד. הנה הכדור אצל מספר שלוש, הוא מגביהה,
נגיחה... ו... ו... ש ע ר!!! גגגוווללל!!!
סוף סוף ג'ינגי הצליח לסדר אותו. כולנו קשובים. המשחק רק
התחיל, ו... ו... ש ע ר! גגגוווללל!!!
הירוקים המזדיינים בתחת האלה עשו את זה שוב, אחד אפס כבר
בפתיחה.
כוס אמ אמא שלהם הזונות בני זונות המזורגגים האלה והשופט
האנטישמי הזה! הוא תמיד אנטישמי דרך אגב, רק אם הנבחרת תנצח
הוא לא יהיה כזה וגם אז זה יהיה בלי עזרתו האדיבה. כמובן
שניצחון של הנבחרת זה דבר נדיר כמו ציפור דודו חופשית בטבע
במאה ה-21, כך שרוב השופטים המוכרים לאנושות הם אנטישמים או
סתם צרפתים, שזה בערך אותו הדבר.
"תגידו, ישראיל זה בכיוון הזה?" אמר המשופם רכוב הגמל שמאחוריו
השתרחה לה שיירה לא קטנה עמוסה כל טוב לא כל כך חוקי, במבטא
ערבי כבד.
"מה? ישראל? כן כן בכיוון הזה, תמשיך ישר, לא תוכל לפספס"
אמרנו לבדואי.
"וואלה תודה, אני קצת עייף אז בא לכם לשבת על איזה נרגילה? יש
לי פה חומר ממש טוב..."
"נו מה 'תה לא רואה שאתה מפריע?" שאל ג'ינג'י בעצבנות.
בסוף הוא נרגע, וכולנו ישבנו על כוס קפה שחור אסלי ושלחנו את
הבדואי הנחמד לדרכו.

אמצע הלילה שלמחרת, שוב במארב. אבל לא ישנו, "מה לא ישנתם?"
התרעם הקודקוד. "לישון זה לכוסיות!" נבח, "אתם כוסיות?! הסיירת
שלי לא כוסיות!!!"
"אמא שך' סיירת! תן לישון יא חתיכת חרא!"
בטח שלא אמרתי לו את זה. עד כמה שאני מת על המדבר הזה, הוא
עדיף על התא מטר על מטר החשוך מאחורי סורג ובריח, רק זה חסר
לי, עוד קצת דפוק לשחרור.
"'תה לא תאמין!" אומר לי השחור כשאני דבוק ליובל הדפוק הזה
שבקושי רואים בו משהו, והוא מצידו, פרוז'קטור. מאיר עלינו
כאילו זה פאקינג אמצע היום המזורגג.
זה לא שיובל זה רע מיסודו, רק שזה הספיק ליפול ולהתדרדר מאיזה
מיליון צוקים בחיים הקצרצרים שלו על פני האדמה. "ולמה, זה אני
שהרסתי אותו?" אמר בקול ציפציף הרס"פ ההומו הזה כשהחתים אותי
על הגרוטאה הזו, אמא שלך גם כן!
"איזו בחורה ראיתי בסוף השבוע, משהו לא מהעולם הזה!" המשיך
השחור. וזה לא שהוא אתיופי או משהו, סתם שחור.
"כן, כן. הן תמיד לא מהעולם הזה אצלך"
"לא באמת, איזה רגליים, איזה חזה, ובכלל הגוף שלא לדבר על
הפנים, חמודה כזאת, פשוט מושלמת. ושרגא, החבר שלי מהשכונה,
שיושב לידי אומר לי, "'תה משכיב אותה היום?""
"מה, בטח! אני אומר לו" ממשיך השחור. "שרגא דופק ברקס של החיים
ומסתלסל בפרסה חורקת כשברקע מכוניות מתנגשות אחת בשניה,
מתעופפות לכל עבר. הפיאט שנת 94 יצאה ללא פגע וחזרה בעקבות
נערת חלומותי".
"אז מה? אולי איזה מספר טלפון?" הוא שואל אותה.
"לא,לא נראה לי".
"שרגא ישר אומר לי שאצל בחורות בימינו לא זה כן, כן זה לא
ואולי זה זה לך תזדיין מי בכלל רוצה להתקרב אליך."
"אז נפגש מחר בסביבות תשע בערב, בחוף, מה את אומרת?"
"בחלומות שלך!" היא מסתובבת והולכת בהתנשאות כזאת.
"היא שלי!" מכריז השחור.
"שששששש!" אני משקיט אותו מעט " 'תה לא צריך לצעוק כמו מטורף
באמצע המארב, הם עוד ישמעו אותנו כאן."
"בסדר בסדר", הוא ממשיך בלחש "אבל אז ידעתי שזהו, כבשתי
אותה!"
"והיא באה בסוף?" שאלתי אותו.
"לא..." הוא אמר בחצי פה. "לא יודע, בטח התבלבלה בשעה או משהו"
הוסיף בגימגום.
"אוה, הנה רכב מתקרב" זיהיתי לפחות משהו במסך הסדוק הזה. "תעלה
בקשר, מהר!"
"עזוב אותך שטויות," אומר השחור, "בחייך, תן לישון. החמ"ל בטח
כבר בחלום התשיעי שלהם, כמו תמיד ולא יענו. ומה אם כן? מה כבר
נעשה? בוא לישון תנוח קצת."
וכך נחרנו שנינו אל הלילה לאור הירח המלא החג מעלינו.
                                                           
                                                           
 18.06.06







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אה מביישנות?
ואני לתומי
חשבתי שהם מתו
מסרטן.

אודיסאוס.


תרומה לבמה




בבמה מאז 15/8/05 15:48
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מישה פרידמן

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה