היה זה יום גשום ומעורפל. בדיוק יום לפני אמרו בחדשות שיהיה
בהיר, השמש תזרח ויהיה חמים.
אבל היא, שכבר הבטיחו לה קרוב למיליון הבטחות שלא קויימו
מעולם, סירבה להאמין. לכן יצאה החוצה בבוקר של אותו יום ממש,
חסרת מעיל או מטריה.
"גם ככה רציתי מקלחת," חשבה לעצמה, "נעשה את זה טבעי".
היא התחילה ללכת. השבילים נראו ארוכים ומסובכים, אבל לה לא
אכפת. היא עוד תמצא את השמש.
בשביל הראשון, פגשה בפרח. כששאלה אותו היכן השמש, ענה לה הפרח:
"וכיצד אמור אני לדעת? אני יושב פה כל היום, חסר מעש - מחכה לה
בדיוק כמוך!"
המשיכה הנערה בדרכה.
בהגיעה לשביל השני, פגשה בעץ. כששאלה אותו היכן השמש, ענה לה
העץ: "השמש? את רוצה שמש? אני דווקא רוצה גשם. העלים שלי צמאים
הם ויבשים!"
המשיכה הנערה בדרכה.
בדרך פגשה פרפרים, שיחים, בניינים וענפים שמתנגשים אחד בשני.
לפתע נתקלה בדבר מה ונפלה. לפני שהספיקה לשים לב במי או במה
נתקלה, מצאה את עצמה מוטלת על הרצפה, עם רגל משופשפת,
כשטפטופים קלים של גשם מקררים אותה.
היא הרימה את ראשה והבחינה בילד קטן עטוף שמיכת צמר בלוייה,
בידו חצי פרוסת לחם, בקבוק מים קטן וטרנזיסטור. לפני שידעה מה
להגיד או לעשות, שאל אותה הילד הנבוך:
"גבירתי היקרה, אולי אצטייר בעינייך כחוצפן אך אוכל לבקש ממך
כמה שקלים? מה שאת רואה בידי הוא הדבר היחיד שאכלתי במשך
היומיים האחרונים. אני כל-כך רעב, ואין לי לאן ללכת".
היא, בלי לחשוב הרבה, מיד השילה מעליה את הז'קט שלבשה והניחה
אותו על הילד הקטן, כדי לכסותו מהגשם. מיד אחר-כך הוציאה מכיסה
שטר של 50 שקלים ושמה אותו בידו, לא לפני שעזרה לו להחביא אותו
במקום בו לא יוכלו לגנוב לו את השקלים היחידים שנותרו לו.
הילד הודה לה מקרב לב, ובדיוק כשפנתה ללכת, אמר לה:
"כל-כך גשום וקר היום, לא האמנתי כשאמרו שתופיעי".
|