הרוח נושבת על גופה דרך החלון הפתוח. היא מצליחה להריח את ריח
הגשמים, וריח פריחת עץ הדובדבן. היא תמיד התענגה על ריחות אלו,
אך הפעם היא היתה מוטרדת מריח נוסף, ריח זיעתה. הסיוט שהיא
חלמה קודם... היא לא בטוחה בדיוק מה קרה, מה היא חלמה. אבל זה
מטריד אותה. היה לה טעם מתכתי בפה, היא נשכה את השפתיים שלה.
ליד החלון ישנה מראה על שולחן, היא נתנה בה הצצה קצרה, מספיק
כדי לראות שהדם יצר שביל קטן מהשפתיים שלה לסנטר, ומשם, טפטף
קלות על החולצה הלבנה שהיא לובשת. יוצר כתמים בולטים. היא
מסתכלת דרך החלון, רואה את עץ הדובדבן מתנועע ברוח, ואת הגשם
יורד מלמעלה באלכסון. היא לא יודעת כמה זמן היא מביטה דרך
החלון, היא רק יודעת שהזמן עדיין אמצע הלילה. לרגע היא דמיינה
שהיא רואה זוג עיניים דמויות עיני חתול מביטות בה החשיכה. ואז,
בהתקף מהיר, היא לא ראתה כלום. במשך מספר שניות היא לא ראתה
כלום, ברגע הראשון שראיתה חזרה... היא רצה למקלחת בזריזות. היא
פתחה את המים החמים, ושטפה את הפנים שלה בכוח. היא מנסה לשטוף
מעיניה את זיכרון פניו. היא את פניו בסיוט, למה היא ראתה את
פניו?! היא פשטה את החולצה וזרקה אותה על המראה במקלחת ביאוש,
מנסה להסתיר את כתמי הדם מעיניה. אך החולצה נפלה בכיור עם
הכתמים למעלה.היא עצמה את עיניה, והרימה את פניה לעבר זרם המים
החזק. היא ניסתה להוציא את זיכרון פניו מתוך ראשה, אך פניו
נשארו תלויות באוויר. נועץ בה מבט עצוב. לקח לה זמן לקלוט שהיא
שוב נושכת את השפה התחתונה, למה זה קורה לה? כבר חמישה שבועות
שזה ככה. זה לא אשמתה שהיא לא היתה אתו כל הזמן הזה, למה הוא
חייב לחזור עכשיו? היא הפסיקה לעצום את עיניה, ונעצה את מבטה
ברצפה.
"האם תסלחי לי"
מה הוא רוצה ממנה, שהיא תסלח לו על מה?
היא מתחילה לבכות, נזכרת בזה, שלאחר שנה וחצי שהוא לא שמר על
קשר, הוא שלח לה דואר אלקטרוני: סתם, במקרה. הוא רצה שכמה
שיותר אנשים יקראו בסך הכל סיפור שהוא רשם. אחרי שנה וחצי שבהן
לא שמרו על קשר, לאחר שהוא נעלם לחלוטין מעל פני האדמה, הוא
פתאום הופיע שוב. כאילו כלום לא קרה. בהתחלה היא לא ידעה כיצד
לקבל את זה, האם לכעוס עליו, האם להתעלם ממנו? לא משנה מה עלה
בראשה באותו זמן, היא החליטה לשמור על קשר. לפני חודשיים בלבד,
היא אפילו פגשה אותו ברחוב. הוא נראה שונה, פעם הוא היה ביישן
נורא, וחסר בטחון. הפעם, הוא היה... 'שונה', יותר זקוף, לא
גמגם, הביט בה, ואך ורק בה. במשך חמש דקות בלבד הם שוחחו
יחדיו. הוא בכלל לא נשאר אותו בחור עדין וביישן. לאחר כמה דקות
של שיחה, בהם הוא ליווה אותה הביתה, הוא עזב אותה בריצה כדי
לפגוש את החברה שלו. במשך שלושה שבועות היא שמרה אתו על קשר.
ואז, יום אחד היא התקשרה אליו בערב, כי הוא שלח לה הודעה שהוא
רוצה לדבר איתה. היא תפסה את החברה שלו. מריה, זה השם של החברה
שלו. רוסיה בלונדינית, עיניים כחולות, וחכמה. הם היו ביחד כבר
חמישה חודשים. היא נשמעה מודאגת, הוא עדיין לא הגיע. כבר
בצהריים הוא היה צריך לשוב. ביום למחרת היא נפגשה עם מריה,
שתיהן ישבו יחדיו בתחנת הרכבת. הן המתינו לו עד הצהריים, בשלוש
בערך הן הלכו יחדיו לדירה של מריה. היא נשארה עם מריה בדירתה.
בבוקר היא חזרה לביתה, העיתון היה על השולחן. תמונה התנוססה על
העמוד הראשון... תמונתו. היא לא הייתה מוכנה להאמין לזה, הוא
מת לפני יום בלבד. באותו זמן שהן המתינו לו ברכבת, הוא מת
בסיור. מטען חבלה התפוצץ, והוא נהרג מההדף. היא התקשרה מיד
למריה, היא אמרה לה שהיא בדרך אליה. מריה היתה חצי רדומה, היא
השיבה לה שהיא תכין לה קפה. מריה עדין לא ידעה דבר.
היא תפסה את העיתון בדרך החוצה, לא יודעת איך היא תבשר למריה
שהוא מת.
היא הגיעה למריה עם העיתון ביד, שתיהן התחבקו יחדיו. ברגע בו
הן התיישבו, היא הראתה למריה את התמונה. מריה הביטה בתמונה
מספר דקות, בהתחלה היה חוסר הבנה על פניה, מה שהחליף את זה היה
חוסר אמונה, ואז, אז היה המבט שהקפיא את דמה. האימה. הקבלה.
מריה פרצה בדמעות ובבכי. היא הביטה במריה, לא יודעת איך לנחם
אותה, בסוף, היא רק חבקה אותה ובכתה ביחד אתה. שתיהן בכו יחדיו
את שהן נרדמו.
יומיים לאחר מכן, היא הגיעה להלוויה.
היא פגשה שם הרבה אנשים שהיא לא הכירה, הם היו מעטים. אבל היה
ברור שהוא היה חשוב להם. המשפחה שלו כל הזמן היתה עם מריה, הם
תמכו בה בדיוק כפי שמריה ניסתה לתמוך בהם. בצורה מוזרה, המשפחה
קיבלה את מותו במעין שלווה. כולם מסביב נראו כאילו זה מה שהוא
ביקש שיהיה, רק היא ומריה באמת התגעגעו אליו. זו היתה הרגשה
משונה מדי בשבילה, הרגשה כבדה מכדי להכיל בבטן שלה לבדה. אז
היא דברה עם חבריו, אותם אנשים שהוא אתם לפני הצבא. הם סיפרו
לה שהוא התכוון להציע נשואים למריה, אבל בצורה אירונית...
באותו יום הוא מת.
היא לא יכלה לעכל את זה, הוא עמד להיות בגורל אחר, קשור לאורך
החיים למישהי מדהימה כל-כך כמו מריה. אבל המוות... המוות השיג
אותו לנצח. היא לא יודע מה שבר אותה בדיוק, אבל היא הלכה
בחשאי, היא הרגישה נורא עם עצמה. אבל היא פשוט לא יכלה להתמודד
עם זה.
חמש לילות ברצף היא לא יכלה לעשות כלום. לא לישון, לא לאכול,
לבלות, לחיות!
היא רק בכתה. ואז הגיע הלילה הראשון שבו היא נרדמה, בהתחלה זה
לא היה ברור, זה היה כמו לצפות במשהו מבעד לקצה העין. ברור שזה
שם, אך לא ברור מה רואים. ואז היא הבחינה בדבר המפחיד, שלוליות
של דם כיסו את גופה. שלוליות חמות ונעימות של דם כיסו חלקים
רבים מגופה. היא הסתכלה מסביב עם חיוך, מצפה לראות משהו שיגרום
לה אושר, בטחון, שיחזיר לה את החיים שלה!
אבל הא ראתה אותו, היא שמעה משהו ברקע, שיר שהוא נהג לשמוע שוב
ושוב. שיר קיטשי כזה, שכמעט אף-אחד לא זוכר אחרי כמה שנים מה
שמו, אבל זה תמיד מתקתק על קצה הלשון. הוא ספר לה שזה מה שהוא
עושה, כדי להרגיש בחיים. הוא לא יודע לשיר, אבל הוא כן יכול
להקשיב נצח שלם לשיר אחד שמתנגן באותו קצב של פעימות הלב.
המטומטם. 'לאיזה שיר הקשבת כשגססת? לאיזה שיר אתה יכול להקשיב
עכשיו?' היא צעקה בתוך החלום. "האם תסלחי לי". זה... זה מה
שבאמת הדהים אותה, הוא שואל אותה האם היא תסלח לו, על מה היא
כבר יכולה לסלוח לו? הוא לא היה אשם בכלום, האם לסלוח לו על זה
שהוא נעלם במשך כל-כך הרבה זמן, היא סלחה לו על זה, היא סלחה
לו אפילו על דברים הרבה יותר גרועים!

ועכשיו... כל לילה היא חולמת את אותו חלום, ביום היא עובדת.
אבל כל הזמן הזה היא מרגישה כל-כך מרוקנת, הרגשה כאילו מחמיצה
משהו. כאילו היא לא עושה את הדבר היחיד שהיא הבטיחה לעצמה
לעשות. וזה מטריף את דעתה! למה, למה היא לא מצליחה להרגיע את
מצפונה, למה הרוח שלו לא עוזבת אותה!
'הכרתי אותך מאלף ועד ת', אבל זה לא אומר כלום!' היא צעקה
במעמקי נשמתה, מנסה לבחון שוב מה עוד יכול להיות שהיא לא חשבה
עליו. היא הדליקה את המחשב, אולי, אולי שם, היא תוכל למצוא מה
באמת מטריד אותה. המחשב עלה, ברקע של שולחן העבודה יש תמונה
שהוא שלח לה מהאיטרנט, מלאכית עירומה עם שיער כתום, יושבת במצב
עוברי. ומאחוריה רקע מדהים של כוכבים.
"האם תסלחי...?"
'אני אסלח לך, רק אם תגיד לי על מה?' היא כבר לא יכולה לסבול
זאת עוד, עוד מעט והיא תעקור לעצמה את השיער מהראש! היא הפעילה
שיר של היהודים, פול ווליום. היא לא יכלה לתת לעצמה להקשיב עוד
למחשבות שמתרוצצות בראשה. היא רצה בין אתרים, לא מוצאת כלום,
ומתייאשת יותר מכל רגע חולף. 'למה אין כלום בפלא המסריח הזה!'
היא היתה על סף דמעות כשעוד אתר שהיא נכנסה אליו הקשור
לחלומות, סגור. 'או סגור, או פורנו, מה יש לכם אנשים!'.
"האם תסלחי לי...?"
'אתה תמיד ידעת איך להטריף אנשים' היא חייכה לעצמה במרירות.
היא הפעילה את האי-מייל שלה, אולי מישהו זכר אותה, מישהו שיוכל
לסחוף אותה מכל הסבל הזה. ברקע החל להתנגן שיר ביפנית, היא לא
זכרה מאיפה זה הגיע. אבל המנגינה השמחה עודדה אותה.
'wanna be your girl' היא חייכה לעצמה באירוניה 'שיר שאתה שלחת
לי'. ואז משכה את עינה הודעה באי-מייל, עוד שיר קטן ודבילי
שהוא יצר. הוא שלח לה את זה שבוע לפני שהוא נהרג, היא הבטיחה
לו שהיא תקרא את זה.

"האם תסלחי לי?"

דמעות זלגו מעיניו, היה לו חיוך דבילי על הפנים. חיוך של ילד
שלא יודע איך להגיב. ככה הוא נראה באותו יום שהיא אמרה לו שהם
יכולים להיות רק ידידים, זה בהתחלה שבר אותו. אבל הוא התגבר על
זה. 'תראי לאן הוא הגיע עכשיו'. הוא למד לכתוב בצורה ספרותית
חודשים ספורים מאז שהיא דחתה אותו. זה אולי צחוק הגורל, אבל
אחד השירים שהוא כתב משעמום על לוח מודעות, זה... זה מה שהביא
לו את מריה. אולי היא כאן עשתה בשבילו משהו טוב, היא פתחה אותו
לעולם.

"האם...?"

סוף-כל-סוף האתר המזורגג הזה...!'  היא עצרה באמצע המשפט,
בתחילת העמוד, לפני הכל... היה רשום את מה שרדף אותה. היא
התחילה לבכות. בתחילת העמוד, בצורה חסרת רגשות לחלוטין היה
רשום "האם תסלחי לי?" היא הביטה בכותרת רגע או שתיים, השיר
ברקע כבר מזמן התחלף.

And i'm haunted by your face
and the memory of your kisses
sweet kisses...

אני יודע שזו רק שורה מהשיר, אבל השיר הוא
Stabbing Westward - I remember
הסיפור עצמו בא ממשהו אחר... אז אל תדאגי, אני תמיד חוזר
הביתה.