יש שם, מקום נורא יפה.
רוב מחייכים,
אבל יש כמה שתמיד בוכים.
הם השאירו את אהוביהם מאחוריהם,
עמדו על שלהם,
או שחסרי לב לקחו אותם מיקירהם.

לקום הזה אין שם,
ורק בודדים באמת מאמינים בו.
חלק קוראים לו גן עדן,
חק מכנים אותו "למעלה",
וחלק אומרים פשוט על האנשים שהם מתו.

אבל הם לא באמת מתו.
אולי הגוף הפיזי שלהם כן,
אבל הנשמה לא.

אלו שהתאבדו או מתו מנזק שהם גרמו לעצמם,
נשלחו חזרה, לגוף חדש, כדי שילמדו את הלקח שלהם.
ככה עד שהם מתו מזקנה.

נשמות חדשות כל הזמן מיוצרות,
בידיים של אדם נסתר, שמתחבא מאחורי
שמות, מסכות וקירות.

אני לא מרוצה מחיי, אני מודה.
אך אני אנסה לשפר אותם,
כי לא מתאים לי לעבור את הסיוט הזה שוב.