זה זמן רב שהג'ונגל מת. אין לשמוע בו ציפור, אין לראות בו
פרח.
המולת הקולות אותה אתה שומע, אינה, כפי שנדמה לך בתחילה,
כמצופה, אוושת עלים צומחים, פכפוך נחלים רוויי שמחה או שירת
הלל של ציפורים לבוקר חדש. אף אין זה קול מלחמת- החיים - הד
פקיעתם של החיים נשמע עוד רק הרחק הרחק במרחבים.
אין זה אלא קולם של המתים.
המספרים בחפזונם על זמנים אחרים שהיו, ודאי היו, אין הם
יכולים לזכור מתי והיכן, לו רק יכלו לעצור בריצת מנוסתם.
ומדברים הם על זמנים חדשים שיבואו, ודאי יבואו, כך נדמה, רק
אין מי שיגיד מתי וכיצד.
אין זאת כי צריך לרוץ לרוץ ולמהר, ודאי יגיעו, ודאי, לו רק
יכלו להיזכר... האומנם חיים היינו? חיים היינו? מיד פושטת
בהלה, הם רצים רצים ונחפזים... - לא ייתכנו חיים בג'ונגל -
עובר לחש - הס... - וכמו נרגעים הם לרגע ומיד רצים-אצים
ממהרים, ודאי נדע, ודאי, לו רק נרדוף נרדוף...
לא! כי זר יידע שאין חיים בג'ונגל! וקול הרחש מנבא רעה!
רק מתי-מעט מקומות שמורים נותרו, ומקומות שכוחים שם הצטברו
תלים ומצבורים פסולת ואשפה, שאריות וזכר לחיים.
אך כי יגיע הזר לשם והנה עולים ציצים, פרחים קטנים וצהובים
נושאים פניהם לשמש. ציפור שיר מזמרת את שירה כתמיד, ומחדש.
ואין הוא יודע אלא כי נהיר הכול וכראוי, ויכול הוא לחשוף
איבריו, ולנפוש.
|