אני קוראת לעצמי בפורום "הבלונדינית הסודית". סתם, קראתי פעם
איזה ספר של עירית לינור. הספר לא משהו, אבל השם נתפס לי
איכשהו. נשמע טוב, לא?
אז אני לא ממש בלונדינית, אבל תהיה בטוח ש"נינה ההורסת" הרסה
לעצמה אולי את החיים, ו"דנה-24" היא גבר קוקסינל בן 43, שלא
ראה לעצמו את המה-שמו בשנתיים האחרונות בגלל הכרס הענקית שהוא
גידל. ככה זה. כל אחד והסודות שלו.
אז במקום ללכת סחור-סחור, אני אומר את האמת. יש לי מחלה, או
"תסמונת", כמו שאוהבים לומר בברנז'ה. קוראים לה טורט, על שם
איזה צרפתי שבשנת 1885 גילה אותה. מה זה "גילה"? היא הייתה שם
קודם, עוד הרבה לפניו, אבל אתה יודע איך זה, מישהו צריך לגרוף
את הקרדיט.
האמת היא שזה משפחתי. לאבא שלי גם יש את זה. כשהייתי ממש קטנה,
חשבתי שזה מין קטע כזה, של אבות. זורקים קללות פה ושם, ממצמצים
קצת יותר מהרגיל, לא משהו מיוחד. אבל מהר מאוד הבנתי שזה משהו
חריג, ואפשר להגיד שמרגע שהבנתי התחלתי להסתובב בתחושה שאני
מין פצצת זמן מתקתקת, מוכנה להתפוצץ כל רגע.
ובאמת התפוצצתי. זה קרה לי פעם ראשונה בגיל עשר, באופן פתאומי,
ללא שום התראה מוקדמת. ישבתי בכיתה והמורה שרונה שאלה את מוטי
שאלה. מוטי הסתבך, הוא לא הכין שיעורים, כמו תמיד. הוא התחיל
להשתעל, כאילו הוא נחנק, וסימן לשרונה שהוא לא מצליח לנשום.
היא הסתכלה עליי. מוטי יצא מהכיתה וממש בדלת שלח לעברי מבט
מרושע. הכתף שלי התחילה לזוז באופן לא רצוני. היא ביקשה שאענה
על השאלה ובחיי שידעתי את התשובה, אבל כולם הסתכלו. הכתף ריקדה
בלי שליטה. קמתי מהכיסא וברחתי החוצה. "זה לא יעבור בשתיקה!"
שמעתי אותה צועקת מאחוריי.
וזה באמת לא עבר בשתיקה. אחרי המשיכות בכתף התחילו השיעולים
הקטנים. כל פעם שניים, לפעמים שלושה. ואז הגיעו משיכות האף
והכחכוח הבלתי-רצוני בגרון. בגיל 16, עם החבר הראשון, בשנייה
שהוא נגע לי בחזה, צעקתי שבע פעמים רצוף "תחת של חתול", ובאמת
שרציתי כבר שייגע, אני לא יודעת למה זה יצא. אתה יכול לנחש
שמאז הוא כבר לא בא.
עם הזמן למדתי לחוש את הטיק המתקרב. מין זמזום קטן באוזן, רעד
פנימי מבשר רעות. הגוף נהיה דרוך, השמיעה מתחדדת, הכול פתאום
נורא צלול ואז בשנייה אחת מתחיל הפרץ הזה. כל הניסיונות להשיב
את הריכוז עולים בתוהו. ואם מישהו רק מסתכל, בתור לדואר למשל,
כאילו דווקא, הכול עולה וצף ולא מרפה.
וכשאני ממש מתרכזת, נניח כשאני מציירת, שלווה מתוקה יורדת
עליי, הגוף לא נע, כל נגיעה בבד מעבירה בי זרמים דקים של שקט.
וכשאני במחשב, לבד-לבד עם עצמי ואיש לא מסתכל, כל תקתוק במקלדת
הוא מדויק ובוטח, הכול יציב ונכון.
יש לי שתי אחיות, נסיכות קטנות, משוללות טיקים, כמו אמא שלנו.
בסתר לבי אני מקווה שייפול עליהם איזה טיק קטן, שידעו מה זה.
לא משהו גדול, אולי מצמוץ או קללה קטנה פה ושם. יושבות וצופות
בי ובאבא בארוחה המשפחתית כאילו אנחנו זוג שימפנזים שנותנים
מופע. עוד מעט הן יתחתנו, ילדו ילדים קטנים שיבואו גם לצפות
במופע. יהיה להם שם כזה חמוד, משהו מודרני. ליאם, ירין, משי,
אחד מהשמות המטופשים האלה.
ורק פה בפורום אני מרגישה שאני יכולה להיות אני. בלונדינית, לא
בלונדינית, זה לא משנה, אף אחד לא בוחן, אף אחד לא שואל שאלות.
האלמוניות הזאת היא הדבר החושפני ביותר שעבר עליי בשנים
האחרונות. לא צריך לשקר, לא צריך להצדיק. יש אפילו פורום
לאנשים כמוני, אני אוהבת לקרוא לזה "הפריק שואו". הכרתי שם את
ריי המפרכס, את שולי המאנית ואת יותם. סתם יותם. בולמי אחד.
חשבנו פעם להיפגש כולנו, אבל כולם השתפנו. גם אני.
מה בעצם רציתי להגיד? לא יודעת. אני מדברת ומדברת ואתה שותק.
אני חושבת שאני מפחדת. מפחדת מהמפגש. דמיין אותנו, יושבים בבית
קפה אחד פינתי, אור רך, מוסיקת ג'אז ברקע. הכול כל כך נורמלי.
המלצרית תגיש לנו שתייה במאגים השקופים האופנתיים האלה. מוכר
פרחים רוסי יציע ורד במחיר מופקע ואנחנו נגרש אותו. ואז פתאום
תופיע התחושה, הזמזום הדק והמוכר. ואיך תגיב כשבמקום נשיקה,
אני אנבח עליך? אולי זה לא מתאים. אז מה שבעצם רציתי לומר ואני
יודעת שזה נשמע בנאלי - זה לא אתה, "שון האגזוזן", זו אני.