"כמה שאת יפה היום." אני אומר לך. את לא עונה לי, את אף פעם לא
עונה לי. אבל זה בסדר, אני מבין, לו רק יכולת לענות לי. אבל
את, שוקעה בתרדמת שלך, לא מודעת לדבר ממה שמתנהל מסביבך. קומה,
כמו שהם נוהגים לקרוא לזה כאן. הסיכויים שלך להתעורר הם
קלושים. יכול להיות שלעולם לא תוכלי לענות לי. אך זה לא ימנע
ממני להגיד לך את אותו משפט בכל בוקר מחדש "כמה שאת יפה היום".
אני יודע שאת שומעת אותי, את מבינה אותי, את פשוט לא עונה לי.
השיער שלך כבר ארך מאז הפעם האחרונה שהבטת במראה. את
הציפורניים שלך אני מסדר יפה, שתהיי מאושרת, עד כמה שתוכלי.
האם את מרגישה את ידיי מחזיקות בידך ומסדרות את ציפורנייך? האם
את שומעת את קולי כשאני מדבר אלייך? האם את מודעת לכל מה שעובר
עלייך? את לא עונה. את אף פעם לא עונה, ואין לי תלונות, אני
לגמרי יכול להבין. ייתכן ותישארי כך לנצח. ייתכן ולעולם לא
תוכלי לענות לי יותר. אבל אני אופטימי, אני יודע שביחד אנחנו
יכולים להתגבר על הכל, גם על הקומה. את תתעוררי, אני יודע את
זה, אני מאמין בזה. בכל בוקר אני נושא את אותה תפילה אל
השמיים, אבל כבר הפסקתי להאמין שיש שם מישהו ששומר עלינו. זה
לא בסדר, אני יודע, תמיד אמרת שגם בזמנים הכי קשים אנחנו
צריכים לשמור על האמונה. אבל קשה לי להאמין במשהו, או במישהו,
בזמן שאת שרועה לך ככה במיטה הקטנה והעלובה הזאת, לא מודעת
לדבר ממה שמתנהל סביבך, לא עונה לי, לא יכולה להגיב. הרבה
פעמים שאלתי את עצמי מה יקרה כשתתעוררי. האם תזכרי אותי? האם
תוכלי לדבר איתי? האם תזכרי מה קרה לך? מה יהיה מצבך? את
יודעת, יש לי כל כך הרבה שאלות שאני רוצה לשאול אותך, אבל את
לא מסוגלת לענות לי. בכל פעם שאני בא לפה אנחנו מדברים, כלומר
אני מדבר, את אולי לא מסוגלת לענות לי, אבל את מקשיבה לי
בעניין רב, לעולם לא משתעממת מדברי, לעולם לא מתלוננת, פשוט
מחייכת את החיוך היפהפה והמתוק הזה שלך. את תמיד מסכימה עם מה
שאני אומר, אף פעם לא מערערת על דבריי, פשוט שוכבת במיטה הזאת
שלך, מחייכת ושותקת. אם רק היית יכולה לענות לי, לא הרבה, רק
קצת לפעמים. אם רק היית יכולה להגיד משהו, שאדע שאת עדיין
בחיים. שאדע שאת לא מתה בתוכך, מבפנים.