היא לא רצתה שאתן לה שם של ילדה אמריקאית, ואצייר אותה בתוך
חיים בפרבר לא גדול בדרום ארצות הברית, עם בית-שלוש-קומות פלוס
עליית גג, כמה אחים קופצניים כמו קליעי אקדח, ושני הורים
שעשויים מסבון מוצק-ירקרק של בתי חולים, נורא מאושרים,
שמסתכלים אחד על השניה דרך חלונות. אבא מכסח דשא, או אוסף את
עיתון הבוקר מהמפתן, ואימא תנופף לו במטפחת ירוקה מנוקדת מחלון
המטבח או חדר האורחים, ותטפח ביד עם ציפורניים נהדרות על
תסרוקת התלתלים המלוטשת שלה.
בטסי לא רצתה שאקלע לה צמות ואעשה אותה מנומשת ועם שמלה משובצת
עם כיסים. היא לא רצתה שאני אתן לה לחכות עד גיל שש עשרה כדי
שתוכל להתחיל להתמרד בהורי הסבון שלה. היא קיוותה שאני אשאיר
לה זכוכיות בשולי המדרכות, כדי שתוכל לקטוף אותן ולשבץ אותן
בעור שלה. ניקיתי את המדרכות, והנחתי בידיה חתלתול אפור.
הטבעתי אצבע בלחי השמאלית שלה- ובטסי נאלצה לחייך, חיוך וגומה.


אמרתי לה כבר כמה אני אוהבת אותה, וכמה שאני רוצה שהיא תצייר
לי ציור בצבעי פסטל, והיא מציירת חלון שחור עם סורגים. היא
צוחקת כשהיא רואה שהבנתי לא נכון, ומסבירה לי בסבלנות של ילד
שהיא ציירה ווילון שעשוי מתחרה, ולכן יש בו חורים כאלה,
מרובעים, והוסיפה עציץ עם פריחה אדומה. וכיפת שמיים קמורה
שכלאה בשוליה ציפורים שחורות כמו דגים בתוך אקווריום.
בטסי אוהבת לשחק קלאס בימי חמישי, ואחר כך לעזור לאימא שלה
לבשל קציצות לארוחת הערב. היא עושה כדורים גדולים מתערובת
הפטרוזילה-בצל-בשר טחון, וזורקת אותם על הקירות. אבא שלה חוזר
מהעבודה ובקול שלו ספוג ברנדי או בירה או אולי וודקה עם ג'ין
אם הוא במצב רוח ממש רע. אני תופסת את הידיים שלו ותופרת אותן
זו לזו לפני שהוא נותן לבטסי סטירה.

בטסי לא אוהבת כשאני כותבת עליה. האגרופים שלה כל כך קטנים.
היא צורחת בקול דק מאוד שאני צפויה מראש ומאיימת לחתוך לעצמה
את הוורידים.
אני מלטפת את הראש שלה. השיער שלה פזור כמו נחשים, והברכיים
מלוכלכות מזחילה מתחת לשולחן ארוחת הערב. היא עשתה לה אוסף של
חפצים חדים: חמש סכיני מטבח, ביניהן אחת ממש כבדה, חמש עשרה
זכוכיות של בקבוקים שבורים, פצירה של אימא, שתי סכיני גילוח
וקופסת גפרורים אחת, חצי ריקה.
"לא הצלחתי להתאפק." היא אומרת לי.

"ככה כולנו נראות?" בטסי שואלת, ומתכוונת לכל הילדות העצובות
שאני אוהבת לצייר. היא עומדת מול המראה, מבליטה את החזה שלה,
שרק התחיל להתפתח מעל לצלעות הבולטות. מרימה את השמלה. מוציאה
לשון ארוכה ואדומה. צוחקת. בוכה. צובטת עצם בצד של הבטן שלה.
היא מבקשת ממני לגזור אותה במספריים שלי
ובוכה "אני שמנה...", ואני אומרת לה "את הופכת לאישה, ואלה
המותניים שלך, בטסי. את תהיי יפה ועגולה."
היא מושכת באף שלה ועושה תנועה של "לא רוצה". האף שלה אדום.
היא מבקשת להשאר קטנה ולחיות חיים קטנים.
הידיים שלה מתפללות, כי השפתיים לא יודעות איך עושים את זה.
היא רוצה להגיד לי תודה, אבל היא מפחדת שאני אראה איך הפחדים
עושים לשפתיים שלה צורה של ענן ברוח. היא משלבת את הידיים שלה
מאחורי הגב, ומנסה לדחוף את עצמה.
"בטסי שלי, בטסי הקטנה והמשונה." אני אומרת לה בחיבה.
היא אומרת שיום אחד הן יתאחדו נגדי, כולן, ויכריזו על מלחמה.
הקול שלה רך ומלא סוכר אפילו כשהיא זוממת להרוג אותי. העיניים
שלה הן עיניי ילד רציניות ונבונות.
"זה יהיה הסוף שלי?" אני שואלת אותה בחיוך קטן, כמו שמבוגר
שואל ילד שאלה רק כדי לתפוס קצת מהתמימות שלו ולסגור עליה את
כף היד.
"כן." היא מהנהנת, ומבקשת בעצבות שאלטף לה את הראש שוב, בפעם
האחרונה, לפני שתבלע אותי עם הפה האמיץ שלה כמו לוויתן גדול.