פעם במדבר נסענו מספר טנקים ביישור קו לעבר המטרה ואחד מהם
השתרך מאחור. כאשר ניתנה הוראת ההסתערות אותו טנק היה, גוש
מתכת אפורה, בדיוק מתחת לגבעה קטנה מאחורי טנק אחר, בו לא
הבחין. אש נורתה ומדוחה אחת של זרחן פגעה במקום באויבים
באוהבים והתנפצה על הפלדה ועל גופו של מפקד הטנק. מיד החל
החומר הירוק לכרסם דרך בגדיו ולפני שכלל היה ניתן לעשות משהו
כבר נבר בבשרו מותיר אחריו צרחות ואנקות מוות וריח של ברזל
ובשר שרוף. החובש שרץ לעזרתו בלב יום קרב החל לבצע בו גשגש -
גירוד שטיפה, גירוד שטיפה. הוא החל חותך בבשר החי מנקה את אבקת
הזרחן ואז שוטף, ככה בלי הרדמה. בכל מקרה הכאב עלה על כל תרופה
שהמציאו. והוא מגרד ושוטף מגרד ושוטף מסיר מעל לאדם פרקדן שכבה
של עור ועצבים ושרירים וחדוות חיים. שכבה אחר שכבה. והחושך ירד
ובים של שחור היה ניתן לראות בבירור את גופו משורטט בירוק
זרחני ועל פניו ארשת וויתור. הספיק לו והוא בכה וגם אנחנו, עד
היום. כל יום.