זאת הייתה שאלה טובה, שתי כוסות בירה יושבות באפיסת כוחות על
באר תל אביבי ממוצע עם מזג עצבני, ומעליהן, שיחה, זוג דמגוגים
שבמקרה במקרה היו קצת שיכורים ובכלל לא דמגוגים, מנסים להגיע
לקונצנזוס בקשר לסיבה שאחראית לצונאמי. שניהם חכמים מדיי
ומנוסים מדיי בשביל להאמין בתמימות שהסיבה היא רעידת אדמה,
וחוץ מזה, שניהם גם יודעים שהיא לא מספיק אחראית.
ברקע עשן צווחני רגיל ולא חשוד בכלל, כזה שתמיד אופף את הרגעים
המסתוריים וצלליות שעוד יום אחד ישדדו אותך בסמטה חשוכה, כזה
שמגיע מכול מקום אבל משום מקום בפרט, ובטח שלא מהשירותים. הוא
לווה על ידי שיר ישן של החיפושיות, שלמען האמת, לא ממש ידע מה
הוא עושה בבאר התל אביבי הממוצע הזה. בטח באר צרפתי, ידוע
שחיפושיות נמשכות לבארים צרפתיים, כי פעם אחת כמעט פיצחו לאחד
הדמגוגים את הראש בבאר צרפתי, והוא אפילו בכלל לא חיפושית.
כששמע את זה דמגוג עין פוזלת, הוא חייך ויידע את דמגוג פרצוף
רגיל בלי צלקות שהוא סבור כי התגלתה בפניו הסיבה האחראית
שאחראית לצונאמי, וכשנשאל על ידי דמגוג פרצוף רגיל בלי צלקות
או סממנים מיוחדים מהי, כביכול, סיבה זו שהתגלתה בפניו בעוד
הוא לא ראה את הדלת נפתחת כלל, אף לא את זאת המובילה לשירותים,
הוא נענה כי, הסיבה לצונאמי, חייך דמגוג עין פוזלת שהיה די
מכוער, היא כל האנשים הבודדים.
והבאר כולו שקט. הדמגוגים, הבירות, אפילו הצרפתי המסריח בפינה.
ואז לפתע העשן התפזר, ודמגוג פנים רגילות חבט על הבאר חבטה
כזאת שאפילו הפיצוחים שהיו עליו לא זזו מילימטר, והוא הסתכל על
הדמגוג שממולו ולחש ביראה, "איך לא חשבנו על זה קודם", ודמגוג
מכוער, בסיפוק עצמי וחכמת חיים הגיב, "כי חשבתי על זה עכשיו",
ואז רגע לפני שהחיפושיות עזבו את הבאר לשארית הערב בדשדוש
מהוטל של שיכור מקצועי, שאל דמגוג פנים רגילות את השאלה הבאה:
"אבל, מאיפה מגיעים כל האנשים הבודדים?",
וזאת, הייתה שאלה טובה.

הכרתי אותה בפעם הראשונה בנסיבות מצערות, זאת הייתה מסיבה
לציון יום ההולדת של מכר משותף, כלומר, היא הכירה אותו
והוזמנה, לי לא היה מה לעשות ובאתי, והנה שנינו היינו שם,
יושבים אחד ליד השני על הספה, בינינו החתול ז'אבוטינסקי, שבדרך
פלא מוזמן לכל המסיבות השוות, היא הייתה בחצאית וסוודר, שיער
חום, עיניים ירוקות, היה לה תיק סבבה, כזה שלוקחים לכל מקום
ואפשר לשים בו דברים, לפחות ידעתי שכשהיא תעזוב יהיה לה איפה
לשים את הלב שלי, לא שאני בחור רומנטי או מה שהוא כזה, פשוט
ככה הלב שלי החליק, ישר לתוך התיק שלה, ובחיי זה היה ממש מביך
לבקש אותו חזרה.

שני דמגוגים, בחור צרפתי של באר תל אביבי ממוצע, ותריסר כוסות
בירה תשושות נשענו על דלפק שכבר ראה ימים טובים יותר, בחלקו
האחד בגלל שנאבדו לו המשקפיים במהלך הימים הקשים האלו, של סבל
וסוכריות על מקל שמסרבות להיפתח, ובחלקו האחר, אשר בא לידי
ביטוי בידיעה שהתמונה הזו בהחלט עגומה, ולא רק בגלל שהבחור
המחוטט מהחנות לא יודע לפתח תמונות, למרות שחלקו באשמה הינו
נכבד ביותר, נאמר כמעט כמו  שהיה ישו הנגר אחראי במידת מה על
תלייתו, כלומר...בחייך, אם אתה הולך לך להמציא דת חדשה הרי זאת
הייתה רק שאלה של זמן עד שמישהו ייתלה אותך, וזה עוד אם אתה בר
מזל.
בכל אופן, נושא השיחה שנידון לא עזר כלל, ואפילו הצרפתי שהצטרף
לא עזר לשיחה, ושני הדמגוגים בכלל לא מבינים מה הצרפתי עושה
שם, אבל הנה הוא נמצא, ככל הנראה שמע שמצלמים.
אך למרות כל זאת, השאלה הטובה שאפילו הדמגוג החכם, אשר לאחרונה
החליף את שמו מדמגוג מכוער, לא הצליח לענות עליה, מאיפה מגיעים
כל האנשים הבודדים, נותרה עדיין תלויה באוויר, ללא מענה, ללא
תשובה, ובטח שלא בטעם תות.
וככל שהלילה העמיק ובהמשך ככל שהוא נסוג, לא הצליח דמגוג פנים
רגילות לספק תשובה לשאלתו, והועלו השערות וספקולציות, והבחור
הצרפתי הואיל להתעורר ולדווח כי הם מגיעים מבת-ים, ושהטמפרטורה
שם כרגע מוטלת בספק היות ואין קרטיב ללא עטיפה, בדיוק כמו שאין
צרפתי עם טיפת הגיון או ממשלה ללא תקציב. אבל הדמגוגים לא
האמינו לו, למרות שדבריו מלאים בהגיון ביסודם, לטענה שלו חסר
עמוד השדרה שיתמוך בה, ואפילו הדקדוק שלו נמצא לוקה בחסר.
והדיונים נמשכו ללא הועיל עד שעות הבוקר המוקדמות, כשהכריזו
הדמגוגים שהם פורשים לביתם, האחד בטענה כי הוא איש עסוק, והשני
בטענה כי עליו להרכיב ממשלה, ולאחר מספר דקות אפילו הצרפתי פרש
לפינה שלו, משאיר את הבאר, תל אביבי ממוצע או לא, בודד ועזוב.

מאז פגשתי בה עוד כמה פעמים, הולכת ברחוב, שותה משהו בבית קפה,
פעם אחת היא ישבה על ספסל ואפילו התיישבתי לידה, הוצאתי ספר
והתחלתי לקרוא, כשהיא הסתכלה עליי הסתכלתי בחזרה וחייכתי, והיא
זיהתה אותי מהמסיבה. התחלנו לדבר על דברים, עליי ועליה, על
מכרים משותפים ועל הכבוד והערכה המשותפים שלנו לחתול
ז'אבוטינסקי ולדברים שהוא השיג בחיים, היא סיפרה לי על חבר
שלה, ואני בהתאם סיפרתי לה על החברה שלי, ואחרי תקופת זמן
שעברה מהר מדיי, היא אמרה שהיא צריכה ללכת, והיא לקחה את התיק
הזה שלה, שהוא ממש טוב כי אפשר לשים בו דברים כמו הלב שלי ועוד
יישאר שם הרבה מקום, למקרה והיא תמצא עוד מישהו שבטעות והלב
שלו יחליק לתוך התיק שלה, ויהיה לו ממש מביך לבקש אותו חזרה
וכל זה.

השעה הייתה שעת בוקר מוקדמת, הרחובות רדופים על ידי שקט
ועגמומיות, והצבע אפור ניסה להשתלט על העולם מאחוריי גבי. ראשי
מורכן והידיים בכיסים, אני צועד לי במטרה למצוא את
ז'אבוטינסקי, שתמיד נדמה היה כי ידע מה לעשות. ולפתע ומשום
מקום, נתקלתי בזוג אנשים, האחד מכוער להפליא והשני ללא סממנים
מיוחדים, שהזכיר לי מישהו, כזה חשוב מאוד אבל שולי בהתאמה. על
כל פנים, עיניהם הנפוחות ניעורו למראי, ושניהם, בהתרגשות של
נמלה תחת זכוכית מגדלת, שואלים אותי מהיכן אני מגיע.
ואני אפאתי, עונה שמשום מקום מיוחד, ואז המכוער מבין השניים
שואל אותי לאן אני הולך, ואני אדיש, עונה שאל שום מקום מיוחד,
ואז נדחף בין שניהם על המדרכה, אני מתחיל ללכת.
אחרי כמה מטרים אחד מהם צועק לי שאלה, וזאת הייתה שאלה טובה,
וחשבתי לי רגע, בהגיון של שעת דמדומים מוקדמת, כאילו זו חידה,
ואז עניתי לו שמבפנים, הם מגיעים מבפנים, ובעוד אחד מהם מבולבל
והשני צועק האם זה ליד בת-ים, אני מפנה להם את גבי וממשיך לרדת
לאורך הרחוב.
העולם מתחיל להתעורר, ומעל לקיו הרחוב הנמתח לפניי יש סימנים
לזריחה, חשבתי על השאלה, ועניתי לעצמי בראש שאין לי מושג, אין
לי מושג מאיפה הם באים או לאן הם הולכים, ואחרי משהו כמו חצי
שעה מצאתי את עצמי מתחת לבניין שלה, מסתכל על החלון החשוך שלה
ותוהה מדוע הם שאלו אותי, מאיפה לי לדעת.

זוג דמגוגים פוסעים שיכורים לאורך רחוב תל אביבי ממוצא, דמגוג
אחד שואל את חברו, אתה יודע מאיפה מגיעים כל האנשים הבודדים?,
דמגוג שני מסתכל על חברו, מחייך, ועונה,
זאת שאלה טובה.