הבטתי בעניין במודעה על לוח המודעות בה נכתב "ברטה לובינסקי
היא זונה מטונפת".
לכסנתי מבט הצידה אל ברטה, העובדת עימי כבר 10 שנים. אישה
נשואה כבת שבעים להערכתי.
היא הבחינה בי ונאנחה: "חיים תפס אותי עם המאהב שלי. ועכשיו
הוא תולה את המודעות האלה בעבודה שלי, בכניסה לבית, על עמודי
חשמל בשכונה, שכל העולם יידע מי אני".
אז אתם חושבים להיפרד? שאלתי.
מה פתאום, אל תהיה מגוחך. היא נזפה בי.
הוא רק צריך לאוורר קצת קיטור, הוריד לי גם כמה סטירות, הגיעו
לי.
הוא הכה אותך? את צריכה...
אל תגיד לי מה אני צריכה. פרנק פעם היה מנסה להגיד לי מה אני
צריכה לעשות, ואיך אני צריכה להתנהג. איך אני צריכה להתלבש
כשאנחנו מבקרים את האימא הגועלית שלו, שעד היום נזכרת
בנוסטלגיה איך פרנק כמעט ויצא לפגישה עם הבולגריה ההיא, רק שמה
לעשות, הוא נתקל בי קודם.
אני לא מבינה את היהודים הזקנים האלה. כל החיים שלהם רדפו אותם
בגלל שהם לא שייכים לשם  ועכשיו מה שחשוב להם זה שהכלה תהיה
מבולגריה, במקור, או בת למהגרים לכל הפחות.
הוא הרביץ לי והגיע לי. הדור שלכם לוקח קצת מכות, קצת כאב, קצת
אלימות, ללב יותר מדי,
ומשפחה בשבילכם זה כלום. מפרקים ומרכיבים כאילו שזה הלגו של
הילד של השכנים.
סלחתי לו על זה, ועוד עשרים שנה לכל היותר שנינו נחזיק ידיים
בתוך ארון.
יהיה לי מזל אם עוד 10 שנים הוא יידע בכלל מי אני.
"למה עשית את זה?"
למה? כי עוד 20 שנה אני שוכבת בארון. אז תן לי להרגיש משהו
היום. תן לי להרגיש את המבט של רומולו עליי כשאני צופה בו
עובד. את הידיים החזקות השזופות שלו על כל הגוף שלי. ריח אחר,
גבר לא נימול... אני כבר לא אחיה חיים אחרים, אבל רגעים גנובים
משם עוד אני יכולה לחטוף.
"הוא לא מכאן?"
אתה רואה? הדור שלך כבר לא מתעניין בתוכן, במה שבאמת היה. זה
הכל תוויות עבורכם, מאיפה הוא? איפה עשיתם את זה? באיזה
תנוחות? כמה פעמים גמרת? הכל מספרים ותוויות, ואין מספיק רגש
כדי לתדלק מחשבות פשוטות של מגע ותחושה. הוא מקונגו, אם זה
משלים לך איזה חלק מתמונה שבנית לעצמך. והוא כושי-כושי, לא כמו
האתיופים האלה שהבאתם.
"אה, ברטה, אני לא חושב..."
אוי תפסיק כבר. כשאני הייתי ילדה בבגדד, כושי היה דמות שחומה
חייכנית בספרים של רודיארד קיפלינג. אחר כך בארץ, שיחקו במכבי
ת"א, אני לא יודעת איך שכנענו מישהו שישראל נמצאת באירופה,
והכושים האלה לקחו אותנו עד לגביע! הם היו ענקים, וחזקים, וכל
חודש הייתה תמונה שלהם ב"העולם הזה" עם איזה אשכנזייה
בלונדינית אחרת. אפילו חברה שלי הייתה עם אחד, קווין מגי, אני
לא יודעת עד כמה הדור שלך מכיר. אפילו שהיא מבגדד, כמוני, לא
היה לה אכפת מה המשפחה שלה חושבת, בסוף גם התחתנה עם אשכנזי
ועברה הכי רחוק מהם שאפשר מבלי לצאת מהמדינה.
האתיופים האלה הם אכזבה. הם קטנים ורזים יותר מהגברים
הישראלים, וחברה שלי הייתה בבית אבות עם אתיופי זקן והיא אמרה
לי שגם מבחינת האיבר אין על מה לדבר. לא זו לא אותה אחת שהייתה
עם קווין מגי, מה חשבת שיש רק אחת מבגדד ששוכבת עם כושים?
הצחקת אותי, תאמין לי תעשה מקלחת אחת עם החבר'ה האלה ולא תראה
את הצ'ופצ'יק שלך יותר למישהו שעברה גיל שש-עשרה.
האתיופים האלה... החיים האלה הם אכזבה. אני וחיים כמה אהבנו
בהתחלה, כמו ילדים! אבל העבודה במפעל עלתה לו ישר לכתפיים
ולשיעולים. וכבר שנים שהוא לא יכול לספק אותי, ואסור לו ויאגרה
בגלל הלב החלש שלו, המסכן.
"טוב, יש דרכים אחרות..."
הראש שלך מטונף. אנחנו עברנו שתי מלחמות עולם וגידלנו חמישה
ילדים מבלי שנצטרך להגיע לעליבות הזו.
"ועכשיו מה?"
עכשיו אתה תחזור לעבודה. ואני אסיים פה עם הדו"חות ואלך הביתה
ואני אכין לחיים את הקישקע שהוא כ"כ אוהב, ושעושה לו להירדם
מול הטלוויזיה, שאני מכבה בכל הזדמנות שאני יכולה, כי היא מלאה
רק בשטויות, אבל הוא אוהב לצפות בה כי בבית כל היום, אז לא
אכפת לי כשאני לא שם. אבל כשאני שם, הוא ישים לב אליי. הוא
יקשיב לי, ואחרי שהוא יירדם, אני אוריד את המשקפיים שהוא תמיד
שוכח על הפנים שלו, ואכנס לעשות מקלחת ארוכה עם סבון ריחני.
ובערב אנחנו נתחיל מחדש, לחיות את ה-20 שנה שנשארו, כל יום
מחדש.
"להוריד את המודעה?"
לא, תשאיר אותה. לפחות כולם ידעו שברטה לובינסקי עדיין חיה.