בחור נכנס ונעמד במרכז הבמה, הוא חבוש כפפות, מחממי אוזניים,
כובע צמר, מגפיים, סוודר ומעיל עבה, ופושט אותם בזמן שהוא
מדבר

לא הגזימו פה עם החימום? בחוץ קור אימים ומשינויים כאלה
בטמפרוטורות חוטפים שפעת. וזה רק אנשים נורמלים.
בשביל להגדיר אותי בן אדם נורמלי, צריך להיות עיוור, חירש,
תתרן, מסומם, לגור בקצה השני של העולם ולמות לפחות עשור לפני
שנולדתי.
מה לא נורמלי? מה לא נורמלי? אם אתה שואל מה לא נורמלי, אתה
כנראה עונה על כל הקריטריונים. צריך לאשפז אותך. בעצם לקבור
אותך. תסתכל עליי, שבע עשרה מעלות בחוץ, ואני בא לפה כאילו זה
לפחות מוסקבה בעידן הקרח. ועוד מתלונן שחום אימים כשהמזגן לא
מגיע לטמפרטורת החדר.
אצלי, בנאדם, הכול באקסטרים. אני לא מגזים, באמת. אתה רוצה
הגזמה? תסתכל על החיים שלי.
אתמול, למשל, היה לי יום טוב. אתה בטח מכיר את זה שיש לך יום
טוב, ואתה מוצא ברחוב עשרה שקלים, לפעמים אפילו עשרים. אתמול
מצאתי חמש עשרה שטרות של מאה, מגולגלים בגומייה, באיזו סמטה לא
רחוק מהבית.
מה אתה צוחק? אתה רוצה לדעת למה אני מתלונן? בסדר, מובן לגמרי.
אתה מעדיף לראות את חצי הכוס המלאה, ואני חושב שיש חשד סביר
שלמנייאק ששתה לי ממנה יש הרפס.
הרי מי שזוכה בלוטו כל יום שלישי, סופו שידרסו את אמא שלו. כן,
אתה יכול להפסיק לצחוק, אמא שלי נדרסה. אחותי עלתה עליה עם
השבי החדשה שלי, ובין הרופאים של אמא, המוסכניקים של השבי,
והפסיכולוגים של אחותי,גם מלכת אנגליה היתה פושטת רגל.
אבל הכי נורא, הכי בלתי נסבל, זה הימים הרגילים. אתה יודע מה
זה יום רגיל באקסטרים? זה כמו לעבוד בפס ייצור. כל הימים
הרגילים נראים אותו דבר. אני קם, מסתרק, מתלבש, מצחצח שיניים,
אוכל ארוחת בוקר, ונוסע לעבודה, באותה דרך בדיוק, ובאותו זמן,
17 דקות, 56 שניות. אומר שלום לאותם אנשים, חותם על אותם
מסמכים, ומשתמש באותה חתימה, אין יום רגיל שסוטה מהמסלול שלו,
ואין כזה דבר כמו "יום נחמד".
אני זוכר פעם אחת שנמאס לי. זה היה ביום טוב, בדיוק קיבלתי
תוספת שכר וזכיתי בהגרלה של סוף שבוע זוגי בכרתים, ואפילו היתה
לי חברה לקחת.
ניסיתי לשנות את היום, שיהפוך מנפלא לסביר, אז נסעתי לחיפה
לפגוש חבר שאני לא מאוד אוהב. רק שהחבר לא היה בבית ובמקום
פגשתי את אחיו, שהיה החבר הכי טוב שלי בתיכון. בילינו יום נהדר
ביחד, ובערב הלכנו לשחק כדורסל וניצחתי.
חשבתי שיהיה לי חבל שלא הצלחתי להפטר מהאקסטרים, אבל היום הזה
היה כל כך נפלא שאפילו ל'חבל' לא היה מקום.
לא תמיד החיים שלי היו באקסטרים. כשהייתי קטן, והיו שואלים
אותי "מה נשמע" או "איך היה בגן", הייתי עונה "לא יודע". ובאמת
לא ידעתי. יום אחד, כשהייתי בן שש, מצאתי חמישה שקלים בחצר,
ובסוף הסתבר שזה היה סתם מטבע שוקולד.
אבל באמת, לחיות באקסטרים זה קשה. תמיד יש את התחושה שאתה עלול
להיות מפוטר, להקלע לשוד מזויין בבנק ושהכלב שלך יתאבד. יש
אפילו סיכוי סביר שהכול יקרה באותו יום.