זאת הריקנות שלא מתבטאת במילים ולוקחת לך את החשק ואת היכולת
לזוז בשביל עצמך או בשביל כל דבר אחר, בשביל כל אחד אחר.
"אין לי אהבה בינתיים."
זה השיר היחיד שמבין ללבך, אבל לא עושה שום דבר בסדר. אתה שומע
אותו שוב ושוב ושוב כמו ילד קטן שרואה את אותה קלטת וידאו 80
אלף פעם,
וזה בסדר.
הם אומרים שזה בא בתקופות. השאלה האמיתית היא מה יקרה אם אני
באמת אתקשר, אם אני באמת אעשה משהו. השאלה האמיתית היא אם זה
יעזור.
"מאד קשה פה כל הלבד הזה."
כל הקיום שלי כרגע מורכב בפתקים כתומים קטנים של מחשבות חסרות
משמעות. "אם יהיה לי מספיק כסף כדי להצדיק את זה, אני אקנה אי
וכל היום אסתובב עליו עם כתר."
אני מצטטת את עצמי, כי אין אף אחד אחר בראש שלי. חוץ מכמובן
הזה שנמצא רק בראש שלי, מבחינתו.
הם תמיד מציעים לי כוס תה ומרק עוף.
"מה זה נקרא לא לרצות להיות איתי?"
אפילו הסדר של המשפטים שלי לא נכון. אני רואה כפול וחושבת
בחצאים. אף אחד לא נותן לי להרגיש יפה יותר. כל הפלאפונים
סגורים, כל הקווים מנותקים וכולם ישמחו נורא אם אני אשאיר להם
הודעה, אני הרי כבר יודעת מה לעשות. נכון?
אולי תכף השיגעון יעבור.

"אני רוצה למלא לוטו"
"תגידי גברת לא חבל על הכסף? את הרי במילא לא תזכי..."