מכירים את זה שלפעמים אתם מצחיקים את עצמכם, ואז כולם מסתכלים
עליכם ולא מבינים מה אתם עושים? זה קורה לי כל הזמן... אפילו
עכשיו... אני יושבת לבד מול המחשב ועולה לי בראש איזה פאנץ',
אני מתחילה לגחך לי לבד ונהנית מכל רגע, אבל אם אני אחלוק את
הרגע הזה עם מישהו אחר הוא פשוט לא יבין, או שהוא יצחק אבל
בגלל שאני מפגרת ולא בגלל הפאנץ' המטורף שחשבתי עליו.
בכלל, למה אנשים תמיד מספרים על מה שקרה להם לפני שבוע? אם
אותו בן אדם לא היה איתכם באותו הרגע כנראה שיש לכך סיבה, לא?
כל הזמן מחפשים נושא לשיחה. גם אני הייתי ככה לפני שנה. יושבת
בדייט עם בחור מדהים אבל כל כך נבוכה מהשקט, כמה סיפורים שפכתי
לפניו, אולי ארבעים בשעה אחת, והוא כל הזמן הסתכל עלי וצחק.
מצא חן בעיניו המאמץ שהשקעתי בניסיון, הניסיון להיות בחורה
מעניינת עם המון סיפורים מכל העולם. אחרי חודש נגמרו לי
הסיפורים.
כבר כמה שנים שאני רוצה לכתוב משהו רציני, לא שירים, אלא ספר
או מחזה. במקום לכתוב אני עסוקה בלשכנע את עצמי שאני עוד לא
מוכנה לזה ושכשזה יצא החוצה זה יהיה מכל הלב. כל הזמן מחפשת
תירוצים למה לא לספר את הסיפורים שלי על הנייר, אבל לספר אותם
לאנשים שבכלל לא איכפת להם, זה אני עושה כל יום, כל היום!
אבסורדי, לא?
כן, החיים הם אבסורדיים. אנחנו עסוקים מהבוקר ועד הלילה
בנסיונות לשכנע את עצמנו בדילמות שאנחנו שואבים מהטלנובלות,
לבגוד או לא לבגוד? לספר את האמת? אולי לשקר? לאכול פחות כדי
להיות כוסית?
כל כך אבסורדי. עליתי במדרגות לפני שעה, וראיתי על הרצפה ספר
"המוות חשוב לחיים". זה גרם לי לחשוב שזה נכון, כי אם לא היינו
מתים בסוף לא היינו מפחדים מכלום, וכולם היו אמיצים כל כך
וחכמים כל כך, ואז הסיפורים שלי לא היו מעניינים אפילו אותי.
המוות חשוב לחיים, זה נותן לנו משהו לחיות לקראתו, לנצל את
החיים לפני שנמות, אבל לנצל כמו שצריך. ומה יקרה אם כל היום
אני אשכב על החוף בקופה קבנה בלי בגד ים ואשתה קפירינייה ולא
אעשה כלום בחיי? אוי ויי זמיר, זה יהיה בזבוז של החיים. ממש
בזבוז. לפחות ככה סבתא שלי היתה אומרת.
אז במקום "לבזבז" את החיים אני פשוט אסע כל שנה, אחזור עם
סיפורים חדשים ורגשות עזים, אשב לי על המחשב או עם היומן,
ואתחיל לכתוב עד שימאס לי. עד שיגמרו לי המילים. ככה, בלי
מטרה.  אבסורדי, הא?