ילדים רצים אחד אחרי השני, מתחבאים מאחורי המגלשה שלא תעוף
עליהם שקית מים. הם רוצים לנצח במשחק.
פעוטות שלומדים ללכת מחזיקים רובה מים קטן ביד ומשפריצים על
הנדנדה. וההורים שרצים מפה לשם, לשמור שאיזה ילד גדול לא יפיל
עליהם ביצה.
ורק היא יושבת לה על הספסל, מתבוננת מהצד ומשרבטת ציורים,
כותבת משפטים. מחפשת השראה.
העננים קצת שחורים וכמה רעמים נשמעו, זה קצת מוזר - באמצע חודש
יוני. וזה גורם לה לחשוב. שאולי אלוהים כועס. ומנסה להביע זאת
בסימנים האלה, כמו ביום השואה האחרון, שגשם ירד במפתיע. והיא
חשבה שאלו השמיים שבוכים את הדמעות של אלוהים על הנספים.
ועכשיו, על מה הוא בוכה? על ילדים שנהנים ונרטבים באמצע הקיץ?
זה היה לה קצת מוזר והיא התחילה לצייר את העננים, היא ציירה
אותם שחורים ורעים. היא אהבה עננים. והיא במיוחד אהבה את
החורף. אהבה להרגיש שהיא לא היחידה שבוכה כל הזמן. אהבה להירטב
בדמעות של אלוהים, שהתמזגו עם דמעותיה שלה. להרגיש שיש מי
שמבין, יש מי שמנחם.
ופתאום גשם התחיל לרדת. גשם שוטף לכמה שניות. וההורים שברחו מן
הילדים הגדולים מצאו את עצמם רטובים ועכשיו לא היה ממי לברוח,
היא סגרה מהר את המחברת שלא תירטב ועצמה את העיניים. הרגישה את
הגשם שוטף את שיערה, את גופה, מתמזג עם הדמעות שלה ושומעת את
התינוקות הנלהבים שממללים בשמחה "מים מים", שומעת את ההורים
המבוהלים שתוהים איך הגיוני שירד גשם באמצע יוני ורק מנסים
להתחבא ממנו, ושומעת את הילדים שצוחקים ויוצאים מהמחבוא שלהם
מתחת למגלשה, רוצים להרגיש את הגשם עליהם.
ופתאום הוא נגמר. גשם קצר כל כך. היא פותחת את המחברת ומשרבטת
ילד שמרים את הידיים לכיוון השמיים, מאושר למראה הגשם. מנסה
להבין איך הגיע כך פתאום, שואלת את עצמה מה הגורם לעצבות של
אלוהים, חושבת על המסר שאולי הוא מנסה לומר לנו ובינתיים שומעת
את השיחה של אמא וילד שעמדו לידה. האמא שלא מבינה מאיפה בא
הגשם ככה פתאום, והילד שאמר לה שבסך הכל גם אלוהים רצה לשחק
ביום המים.
חיוך עלה על פנייה ורשמה מייד את המשפט. רצתה פתאום לחזור
להיות ילדה קטנה, עם מחשבות אופטימיות ושמחות. עם היצירתיות
הזאת שנעלמת עם השנים וכמה שתנסה לחפש השראה, וכמה שתנסה ליצור
היא לא מצליחה להביא את אותם הרעיונות שנובעים מן התמימות של
עולם הילדות.