מרחבי זהב של חול, היכן אתם היום?
אני זוכר איך לי הייתם חלק מהתום
כשהשמש הקיצית עלתה שוב
ועטפה אותי בחום
זיכרונות ילדות עלו בי
כמו שקעתי בחלום
ואת שם יושבת אמא
על ספסל מעץ מרקיב
את ראשי הקט אניח
לתוך חיקך אשיב
ופנייך עצובות, הן ראו כבר את הכל
ואני ראיתי רק מרחבי זהב של חול


משעולי אספלט כסוף, לאן הלכו כולם?
חברים, שרוב הזמן צחקנו בקול רם
וכשרוח סתיו נשבה שוב
והכתה גלים בים
סערו גם רגשותיי
איך הכל פתאום נדם
רק תמונה אחת נותרה לי
מאותם ימים שמחים
כשברקע שוב כמו פעם
מרחבי זהב פרושים
וסירת מפרש קטנה, משייטת בים סוף
ואני ראיתי רק משעולי אספלט כסוף


נחלי גולן כחולים, לא ראיתם את יופיה?
מימכם הצוננים ליטפוה, השכיחו את בכיה
כשפריחת אביב הוריקה
בנפשה ההומיה
גם ליבי בלאט החריש לו
ונותר בדומיה
ונותר לי רק זכרו
של הנחל הכחול
שמעברו היו תלויות
גבעות כורכר וחול
וכמו קטיפה ליטפת אז את פני הרטובים
ואני ראיתי רק נחלי גולן כחולים

שביב בוהק של אור, התואיל נא להאיר?
את חיי בצל ענן לנצח אל תשאיר
כשגשם זלעפות מכה בי
את עליי עצי משיר
גם עברי הכה בי
צלקות רבות הותיר
זיכרונות יפים עולים שוב
על אימי, על חבריי
על ילדה יפה בנחל
שלקחה  את עלומיי
ועיניי כה עצובות, הן האופק כה שחור,
ואני ביקשתי רק, שביב בוהק של אור.