כאילו שקורה משהו בסופי שבוע. בזמן שבמשך השבוע הדברים יש להם
דרך להסתדר למסגרת של יום, בסוף השבוע כאילו היקום אומר 'פאוז'
ואז הכל מתחיל לזוז.
אתה קצר ואני שותקת, אתה לא פעיל ואני אקטיבית. אתה שם
דיגלונים במקומות שבולטים לך אצלי ואני עומדת, חושבת, תוהה
ובגלל שהזמן לא ממש נותן תחושה של תנועה אני נעצרת.
ועכשיו הזמן כאן. הינו ה'הווה' כך אומרים והנטייה הטבעית שלי
היא חשיבה לאופק לעבר לעתיד וזמן העכשיו מורכב משניהם.
הדברים שפעם עשיתי למול מה לא אעשה יותר. ובזמן שכזה אתה
למולי.
רואה את מה שהייתי כשהייתי איתך ואת מה שעכשיו אתה בונה על
התשתית ההיא.
"אני הוא מה שאנשים חושבים שאני" שוב חוזר ומתנגן. גם ברגעי
ויכוח אני מרגישה את התשתית שיש לי להיות אדם שאני לא. זוהי
נקודה בזמן אני חושבת לעצמי. נקודה שבה הכל מתרכז לדבר אחד עם
מסה שלא ידעתי על קיומה עד שלא הגעתי הנה לקצה השני של העולם.
תיקון אומרים... גם כן סופי השבוע האלה מלאי המחשבה... תיקון
קבלה ואהבה אני חושבת והנה התשתית שלי כמעט ומתעוררת. |