חצי שעה הליכה מהבית
בשביל להגיע לבית ספר
העיניים דומעות כשאני מבין את הקשר.

כמעט מאחר עם התיק על הגב ומוזיקה  
מדליק סיגרייה של בוקר הולך והוזה חיים שונים
לרגע לא מפחד להודות באלוהים -
"פףףף... עכשיו זאת התחלה של העוול"
אומרים ההורים
אבל אצלנו הלב לא מודה בקלות
עוד יש לו כוח סיבולת
הוא פועם בלבנו במקצבי אהבה.

הכביש המהיר הפקוק מעלה בי גיחוך
האור הכתום העייף שבוקע מפנסי הרחוב
מכסה אותי בתחושה חוזרת
השעה שש ואני בחניון מתניע ראשון
מתנחם במשפחה וכך אוחז בחלום
הכביש חסום לתנועה, מסנן קללה שקטה.
אך מכבה את הרדיו נהנה מהשתיקה
מדליק סיגריה של שעמום
(עוד לא נפטרת מהקללה)
עומד והוזה חיים אחרים
"אולי משהו לא מתאים?"
אומרים לי מלאכים
אבל עכשיו הלב פועם בקצב סדיר
מפחד לחייו מפחד להכזיב.

המיטה הקרה
אני מחוסר הכרה
הרופאים מתלחששים דיבורים לא מובנים
ואני כבר רחוק אני נשאב בקרוב.
הלב דומם הציפצוף מתעמם
איך זה מה שנשאר?
רק כאלה רגעים.