מסתכלת אל השמש, עיניי כבר דומעות,
אבל אסור לי לעצום אותן עד שיבוא.
אני יודעת שהוא שם, כי כבר ראיתי אותו,
דמותו מעופפת מול השמש המסנוורת
ובזכותו הפסקתי לרגע לבכות.
הוא צריך לבוא בכל רגע, אני יודעת.
הוא רק מחכה לשעה הטובה ביותר.
השמש יורדת לאיטה, ואני עדיין מחכה,
יודעת שלא יאכזב אותי לעולם, הרי הבטיח,
אבל השמיים כבר נצבעים בצבעי השקיעה.
הוא צריך לבוא בכל רגע, מנופף לי,
מרכין את ראשו היפהפה אליי לשלום,
על רקע השמיים האדומים של השמש הנעלמת.
לפתע אכזבה מתפרצת בתוכי אל החוץ,
כי הוא לא בא, והיא מסתלקת.
השמש כבר הלכה, אבל אני עדיין דומעת.
עכשיו אני דומעת בגללו.
איקרוס. |
