באמצע העלייה עצרתי לדקה, להתנשף קצת ולנגב את המשקפיים
והגבות.
מבעד לרסיסי המים באויר, הצלחתי לזהות את צללית הבוטקה של
השומר השוייצרי. מעניין אם זה אותו שומר מאז, חשבתי, אבל בעצם
אין סיכוי: שמונה עשרה שנים עברו וכבר אז הוא היה שיכור,
השנאפס בטוח גמר לו את הכבד.
זכרתי את העלייה הזו קצרה יותר והרבה פחות תלולה - כנראה
שהאדרנלין של ילדון הורמונלי שוצף קצת אחרת מזה של שמן תשוש
נפש שלא רואה ממטר: אפילו את המטרהורן הענק, המתנשא כמו טירה
מכושפת מעל זרמאט הגמדית הזו, אני רואה בקושי בתור צללית של
משולש. נכון, משולש יפה, אבל צללית של משולש יפה, לא יותר.

הבוטקה לא השתנתה. אותו ריח שוייצרי אופייני, שעטנז תמוה של עץ
שרוף, טחב קר ודיכדוך אירופאי, אותו רעש מהפנט של מים גועשים,
מים פסיכופתים.
שיהיו בריאים השוייצרים האלה, חסר להם כסף שהם חייבים לקלף
ממני ארבעה פרנקים כדי לרדת למפל, אבל לי לא אכפת. עשרה חודשים
תכננתי את הרגע הזה, חמישים אלף ביטוחי טיסה ופסיכולוגים
מגמגמים שניסו להבין למה קיבינימאט אני עושה את זה - ועכשיו,
מאתיים מטר מגורנר שלי, החבר שלי, האויב שלי -
אני לא אתן לכמה גרושים שוייצרים לקלקל לי.

השומר, כצפוי, התחלף מאז. הוא גבוה יותר ורזה יותר, אני חושב,
ואני כמעט בטוח שהרחתי גם ממנו קצת שנאפס. אולי יש להם שם
מזקקה פיראטית, ביער מאחורי הצריף, אולי סתם משעמם להם, ואולי
זה לא ממש העסק שלי. הוא מביט בי קצת בחשדנות, נדמה לי, אולי
אפילו מרחם: המשקפיים הכהים שלי מפחידים אותו.
"אתה יודע שצריך ללכת שם על גשר מעל תהום?" הוא שואל אותי
באנגלית מקרטעת במבטא גרמני  ניטרלי.
"כן", אני עונה לו, "בגלל זה באתי לפה".
"ואתה יודע שעוד מעט יהיה חושך?"  
"בגלל זה באתי עכשיו".
"אבל בחושך לא תוכל לראות כלום!"
"גם באור" אני אומר, ומסיר מולו את המשקפיים. הצללית שלו
ממלמלת משהו ומקרטעת חזרה לבוטקה ולשנאפס, ואני ממצמץ קצת מול
שיירי האור האחרונים שלי, מחזיר את המשקפיים לפרצוף, נושם את
אלפי הרסיסים שמנצנצים סביבי כמו פיות צלופן קטנטנות, ומדשדש
סופסוף לעבר שלט העץ הנכסף: Gornergorge
 
"ליידיז אנד ג'נטלמן, גוט מורנינג" כיחכח הבוקר קארל, המדריך
של יורופטורס, בווארי עגלגל עם הומור של קצין אס.אס בדימוס,
"אני מקווה שזכרתם היום להתקדם מושב אחד קדימה".
בטיולים מאורגנים יש קטע חברתי כזה: כל יום מזיזים אותך מושב
אחד קדימה באוטובוס, כדי שתמצא משמאלך או מימינך זוג פנסיונרים
חדש, מדהים ומרתק, וככה תוכל להתחבר איתם, שזה טוב לקבוצתיות.
אני מציית אוטומטית לפקודות במבטא גרמני, זז מושב אחד קדימה
וחושף שיניים מנומסות לזוג הצלליות משמאלי. "היום יש לנו הפתעה
קטנה: לקלאודיה שנמצאת איתנו, כן, קלאודיה מאוקלהומה, יש היום
יומולדת, בואו נמחא לה כולנו כפיים".
ג'יני, הפנסיונרית הקוריאנית החייכנית שהתיישבה לידי כבר
בתחילת הטיול, שאלה אותי אם אני מרגיש רע.  "אני מרגיש טוב
מאד, אני פשוט לא אוהב למחוא כפיים בפקודה" אמרתי. היא המשיכה
לחייך, אבל גם למחוא כפיים, ליתר בטחון.
קארל שם בטייפ קלטת של "הפי בירט'דיי" בעיבוד בווארי - כאשר
פסגת המטרהורן נראתה לראשונה באופק. בשעתיים הראשונות ראיתי את
ההר בירוק בלבד - מהשעות בהן המחלה מחרפנת לי את חיישני הצבע,
והתפללתי שאת גורנר, לפחות, אני אראה בצבעים טבעיים. הילה אהבה
את חירפוני הצבעים שלי בחצי השנה הראשונה שלנו. "שיהיה לך יום
כתום", היינו צוחקים יחד, בתקופה שעוד היה לי כוח לצחוק על
האר.פי, בתקופה שעוד היה לה כוח אלי. כבר חצי שנה היא לא אמרה
לי את זה, חשבתי, וכבר חצי שנה אני לא צוחק.

אף אחד מהאמריקאים המיובשים בקבוצת ZG8 - שוייצריה הקסומה 8
ימים - לא שמע מעולם על גורנרגורג', ובצדק. אין כאן שום חנות
מזכרות שתמכור להם כובע שוייצרי עם נוצה מפלסטיק או פותחן
בצורת כוס בירה שנצמד לפריג'ידר, ואין כאן שום מסעדה מסתובבת.
אפילו אני כמעט פיספסתי את גורנר בפעם הראשונה. הגעתי לזרמאט
בטיול נוער מאורגן מדי, חודש לפני הגיוס. שנאתי את כולם וכולם
שנאו אותי, ובשעה שכל הטרום-גולנצ'יקים מציונטורס עלו ברכבל
לכרסם נקניקיות עז בקליינה-מטרהורן, אני החלטתי לחמוק מהגסטהוף
ולבדוק מאיפה בעצם מגיעים כל המים הלבנים של הנהר הזה, ששוצף
באמצע זרמאט כמו גייזר אופקי ומצאתי את עצמי בקניון הזה, מזיע
ובודד כמו טרול סנילי.
גשר עץ חורק מעל תהום של מאה מטר הוא לא המקום האידיאלי להיזכר
שיש לך פחד גבהים, אבל הרעש החולני של המפל הזה כישף אותי
והצלחתי להתקדם, עקב בצד אגודל, כמעט עד סוף הגשר.
משהו חי שם, אני זוכר את עצמי ממלמל לעצמי, משהו שם אמיתי,
משהו שם הרבה יותר מסתם מים נופלים.
עשרה מטרים לפני המפל חסם אותי סלע ענק, טחוב וחלקלק. הגשרון
הצר הקיף את הסלע כשרובו תלוי באויר, ואני הייתי אמור לסמוך על
גשר עץ חורק שלא יהרוג אותי - ולא סמכתי. קיבינימאט, שוקולד
וכסף הם יודעים לעשות, השוייצרים המזדיינים האלה, אבל אין לי
מושג איך הם בגשרים. עשרים דקות עמדתי שם ולא סמכתי. רעדתי,
הזעתי, צרחתי ולא הצלחתי לסמוך: הגשר יקרוס. הסלע יתפורר. אני
אמות. נשמתי את המפל הזה, שמעתי אותו, הרחתי אותו, אבל לא
ראיתי אותו.
לא סיפרתי על זה לאף אחד בקבוצה, ונשבעתי שאני עוד אגיע אליו
מתישהו, אבל גורנר הקדים אותי: לפני שנה וקצת, חודש אחרי שגילו
לי את  הרטיניטיס פיגמנטוזה, הוא הופיע לי בחלום. דוקטור גלזר,
הפסיכולוג שהצמידו לי באיכילוב, אמר לי שחלום על מפל הוא חלום
מיני, והצורך האובססיבי שלי לראות אותו מייצג איזו פנטזיה
מינית מודחקת, לא ממומשת ואני פיהקתי מולו בקול רם והלכתי
הביתה, למרות שלא עברה שעה עגולה. גלזר, לדעתי, לא שם לב: גלזר
עיוור.
בפגישה הראשונה שלנו הוא דיבר ודיבר, בעיקר על עצמו, ואני
ישבתי מולו וניסיתי להבין מי מטפל כאן במי, ומי בכלל המציא את
הפטנט המפגר הזה, שיטת חבר-מביא-עיוור הזאת. מזל שלא גילו לי
גם משהו טרמינלי באוזן, חשבתי, עוד היו מספחים אותי לבטהובן.
גורנר המשיך להתגנב אלי בחלומות, כמו פרדי קרוגר, לפחות פעם
בשבוע: בחלום הראשון אני מצליח לעבור את הסלע ורואה את גורנר
בוכה, מיילל וצורח, למרות שאין לו פרצוף או עיניים, והדמעות
שלו יוצרות את כל הנהר השוצף הזה, הנהר שכל התיירים הקוריאנים
מצלמים במצלמות דיגיטליות מעאפנות של מאה תשעים ותשעה דולר.
בחלום השני גורנר יוצא לסיבוב הופעות ברחבי העולם ומגיע לארץ:
מטיסים אותו באל-קארגו בקונטייינרים ענקיים, מסיעים אותו
בשיירת משאיות לצוק מנרה ולוקחים עשרים וחמישה שקל מכל מבקר
שבא לראות אותו. אלפי איש עומדים מתחת לצוק ומחכים לגורנר
שיפול, לצלילי תזמורת המנדולינות של ראש העין, אבל כשפותחים את
הקונטיינרים קורה משהו נורא: במקום מים, נופלים מהצוק מאות
תינוקות שוייצריים, ומתרסקים ארצה לקול צרחות הקהל.  
בשאר החלומות אני מצליח תמיד לעבור את הסלע, אבל בכל פעם מתברר
לי שגורנר הוא משהו אחר: קולב, שבלול, מגהץ, תולעת, אבל אף פעם
לא מה שהוא באמת - "סתם מפל", כמו שאומר דוקטור גלזר האידיוט.
לך תסביר לו שהסתם מפל הזה השתלט לך על החיים, לך תסביר לו
שגורנר הוא הדבר היחיד שעוד לא ויתרתי עליו, לך תסביר לו שאם
אני לא אראה את גורנר לפני החושך הגדול - אני לא מוכן לחיות.

הירידה לקניון התחילה רע: כעבור עשרה מטרים התחלתי לראות בעיקר
חושך. יכול להיות שלא הייתי צריך להוריד את המשקפיים מול השומר
עם השנאפס, אבל הוא לא היה נותן לי לרדת לכאן בלי מידת הרחמים
הזאת. זה לא בדיוק חושך: יותר משהו דמוי מנהרה אפלה, צינור
חשוך ובקצהו נקודת אור קלושה, ועכשיו המנהרה הזו הולכת ומשתלטת
לי על רוב שדה הראיה. אני לא אתן לזה לעצור אותי, מילמלתי
בפאתוס של מרדכי אנילביץ' - ונמרחתי תוך שניה על סלע חלקלק.
לא ברור אם זה דם, דמעות, או בוץ, מה שיורד לי מהאף. סביר
להניח ששלושתם. הקרסול שלי קצת התעקם, אבל המשקפיים לא נפלו
לי, תודה לאל. אין כאן אף אחד חוץ ממני, שזה סוג מסויים של
יתרון: לי לא אכפת לשמוע את עצמי בוכה. כשהייתי בצופים, היה לי
טריק כזה בכל טיול שנתי: הייתי הולך להשתין לדקה, ואז חוזר
לשביל אחרי שכולם התקדמו, עוצם עיניים ונושם את השקט. גם עכשיו
אני נושם את השקט, ועכשיו אפילו לא צריך לעצום עיניים כדי לא
לראות כלום.

"תעצום עיניים" אמר לי דוקטור גלזר בפגישה האחרונה שלנו, לפני
שבועיים.
"למה?"
"ששש. תעצום עיניים".
עצמתי. הוא קם וכיבה את האור. רק שלא יאנוס אותי עכשיו, חשבתי,
יש לי מספיק טראומות להתמודד איתן עד למילניום הבא, אבל הוא
התיישב בכורסת הדיקטטור שלו, והדליק לעצמו עוד נובלס.
"חושך עכשיו?" הוא שאל.
"חושך".
"יפה. רטיניטיס פיגמנטוזה היא מחלת עיניים ניוונית, כמו שאתה
יודע, ואין לה מרפא. הנחת היסוד שלנו, לצערי ולצערך, היא שתוך
זמן קצר, חודשים במקרה הטוב, שבועות במקרה הרע, זה מה שאתה
הולך לחוות בכל רגע נתון עד סוף ימיך. חושך. אפשר להיבהל מהנחת
היסוד הזו, אפשר להתייאש, ומצד שני, אפשר גם לראות בה ניצוצות
של משהו אופטימי".
"אופטימי כמו...?"
"אופטימי כמו היכולת שלך לדבר איתי עכשיו. אופטימי כמו היכולת
שלך לשלוט בסוגרי הגוף שלך. אופטימי כמו היכולת שלך להקשיב
לחמישית של בטהובן, להריח יסמין, לגעת באישה. אופטימי כמו...
יודע מה? אתה תגיד לי".
"מה להגיד לך?"
"מה אתה מסוגל לעשות גם בלי לראות, שגורם לך הנאה. מה אופטימי
בעיניך".
אופטימי בעיני זה לרסק את הגולגולת הפאתטית שלך עם אלת
בייסבול, דוקטור. אופטימי לאללה. אופטימי בעיני זה לקדוח לך
חור בעין עם פטיש אויר, ולהשפריץ החוצה את המוח הקטנטן שלך דרך
הנחיריים.
"נו? אני מחכה. מה אופטימי בעיניך, יניב?"
"ליצ'י".
"מה?"
" ליצ'י אופטימי בעיני, דוקטור גלזר. לגעת בליצ'י, להריח
ליצ'י, לאכול ליצ'י".
"יפה."
"אופטימי בעיני ללטף חתול. אופטימי בעיני לאפות עוגת שמרים".
"המממ".
"אבל יודע מה הכי אופטימי בעיני, דוקטור? אופטימי בעיני לראות
את הילה צוחקת. את השיניים שלה, החניכיים שלה, את השיער שלה.
יש לה רווח קטנטן בין השיניים הקדמיות, ופלולה מיקרוסקופית
מדהימה ממש בתוך התנוך של אוזן ימין, וזה סקסי בטירוף. זה
אופטימי בעיני, ואת זה אני לא אוכל לראות תוך כמה שבועות
מהיום, וזה מאד לא אופטימי בעיני, דוקטור. מאד".
"אבל הזיכרון שלה ישאר איתך תמיד, לא? יש אנשים שלא קיבלו גם
את זה, אתה יודע? אנשים שחיו חיים שלמים בשביל משהו, גדול או
קטן, ולא השיגו אותו. אפילו משה רבנו שהוביל אותנו ארבעים שנה
במדבר, לא נכנס בכלל לכנען. עלה על הר נבו ומת שם כמו כלב, בלי
להגיע לארץ המובטחת".
"משה רבנו היה לוזר, גלזר. אבא של כל הלוזרים. לידו, שמעון פרס
זה ביל גייטס. בגללו כולנו יצאנו לוזרים, גם אני וגם אתה.
בגללו הילדים שלך יהיו לוזרים, והילדים שלא יהיו לי היו יוצאים
לוזרים. ויודע עוד משהו? יכול להיות שמשה רבנו לא הגיע לארץ
המובטחת, דוקטור, אבל קיבינימאט - לפחות הוא ראה אותה".
אחר כך שיחקנו באסוציאציות. מילה הוא, מילה אני. חושך - לילה -
ירח - צרצר - מוסיקה - ניל יאנג - וודסטוק - חרא - פרח - חרא -
רובה - חרא - ויאטנם - חרא.

הקרסול התחיל לכאוב לי פתאום, למרות שהוא לא הקרסול הנכון.
עיקמתי את רגל ימין מקודם, אני כמעט בטוח, ועכשיו הקרסול
השמאלי מתחיל להתעוות לי.
הרעש הזה חזק כל כך, הוא ממלא את הראש שלי ברסיסים קטנטנים של
כאב. זה לא סתם רעש של מים, אני יודע, זה פסקול. גורנר יודע
שאני בא, הוא צורח, שואג, הוא חיכה לי, והוא נמצא כאן, ממש
כאן, מאה מטרים ממני.
עוד כמה מטרים של בוץ, ואני מגיע לסולם העץ הרטוב. אני יכול
לראות חלק קטן מהמעקה שלו, בצד שמאל, אבל הוא אדום פתאום. אני
ממצמץ, והוא שוב אדום. עוד מיצמוץ, והוא חוזר להיות מעקה עץ
רעוע, אבל קלוש. הוא נמצא ממש מתחת ליד שלי, ואני בקושי רואה
אותו.
אני מביט למעלה, לשמים, ורואה משהו דמוי ענן. מאחורי נמצא
המטרהורן, משולש כמו תמיד. אני לא רוצה להסתובב אליו, חבל לי
לבזבז עליו מיצמוץ, מי יודע עוד כמה מיצמוצים נשארו לי.
בגהירה מוזרה אני מתחיל לרדת בסולם. הכל נוזל סביבי, שרכים
רטובים ובוץ רטוב ושמים רטובים ואויר רטוב. הסולם חורק, ואני
נאחז בכל הכוח במעקה העץ. כעבור עשרים צעדים כפופים אני דורך
שוב על הבוץ. גורנר מחכה לי מעבר לסלע.
יש לו זמן.
לי אין.

"זה שני קילומטר מכאן, במעלה ההר. אני יכולה להזמין לך חשמלית,
אם אתה רוצה" אמרה לי ניקול מהגסטהוף, לפני שיצאתי.
הסכמתי.
"רגע, אתה מיסטר אפלבוים, נכון? חיפשתי אותך. הגיעה לך חבילה
אתמול".
"חבילה בשבילי? מאיפה?"
"מתל אביב, איזראל. הגיעה אתמול בדואר אקספרס".
ניקול הושיטה לי משהו עטוף ומרובע. ביקשתי ממנה לקרוא מה כתוב.

"טו מיסטר יניב אפלבוים, גסטהוף קליינה מטרהורן, זרמאט,
סוויצרלנד".
"כתוב מי השולח?"
"דוקטור ג'וזף גלזר, איכילוב הוספיטל, איזראל".
איך הוא ידע איפה אני, הדביל הזה, אין לי מושג. הוא היה צריך
להתקשר לסוכנת הנסיעות שלי, או שהילה דיברה איתו אחרי שנפרדנו.
בכל מקרה, אני לא פותח את זה עכשיו. יש לי דברים חשובים יותר
לעשות עם העיניים שלי.

גשר העץ חורק יותר מרגע לרגע. אם אני לא טועה הוא גם נעשה גם
צר יותר, אבל סביר להניח שאני טועה, זה פשוט שדה הראיה הדפוק
שלי, שהולך ומתפוגג.
יד ימין שלי מחזיקה את המעקה, הפעם הוא מעקה ברזל. חלקלק כמו
צלופח, אבל יותר טוב מכלום. הקרסול שלי שולח לי פולסים כל כמה
שניות, כמו שעון מעורר על אופציית נודניק. כעבור דקה וחצי נגמר
המעקה. אין ברזל, אין עץ, אין כלום. אני מתקדם קצת, אבל הגשר
סוטה בבת אחת שמאלה.
הגעתי לסלע.

" אני לא מרחמת עליך. אתה עושה את זה יפה מאד בעצמך" היא אמרה
לי.
הילה היא אישה עם עקרונות. רוב העקרונות האלו צמחו בגיל ארבע
עשרה, בעקבות קריאה אינטנסיבית של ורד מוסינזון. חתולים
שנופלים על הרגליים, כאלה מין. לאף חתול שהכרתי לא גילו
רטיניטיס פיגמנטוזה. מצד שני, אף חתול שאני מכיר לא היה אומר
לחתולה שהוא אוהב לעוף מהחיים שלו, רק בגלל שהיא צעקה עליו את
האמת: "רחמים עצמיים, יניבי, הם הפחמימות של הנפש - הכי
טעימים, הכי משביעים, הכי הרסניים".

הסלע, כמו הבוטקה, לא השתנה בגרוש. אני עומד מולו ומנסה לראות
אותו, אבל לא מצליח לי. הצינור החשוך מאפשר לי לראות איזו
חתיכת טחב רטוב, את השאר אני מדמיין. בלי סיבה, אני נצמד אליו
פתאום ומחבק אותו חזק חזק. הוא לא מתנגד, הוא סלע. גורנר שואג
חזק יותר מהצד השני, אולי הוא מקנא.
שני מטר שמאלה מתחיל העיקוף מעל התהום. אני מנתק את עצמי מהסלע
ומוצא את המעקה, אבל הוא רטוב וחלק כמו ג'לי של גפילטע פיש.
אני מניח את היד השניה על המעקה, ומיד חוטף את הסחרחורת של
החיים. שני מיצמוצים, והסחרחורת לא עוברת, רק הופכת לבחילה
קלה. אני מנסה להזיז את הרגליים - אבל הן מסרבות לזוז. יופי
חי, פרנץ' אגוזים, זה קורה לי שוב. אין סיכוי שאני עובר את
הסלע. כל הטיסה הזאת היתה סתם, כל הטיול המסריח הזה והקוריאנים
המעאפנים האלו היו סתם. יכולתי לקנות תוכנת ורטיגו בכסף הזה,
יכולתי למצוא לברדור בחווה בבית עובד, ועכשיו הכל אבוד. העווית
הזו בבטן מצליחה להפתיע אותי, ושתי שניות אחר כך אני מקיא את
הנשמה, ישר לתהום. בעוד דקה כל זרמאט תראה מה אכלתי היום
בבוקר, יופי להם. אני שונא נקניקיות עם ביצים.

אם אני אצרח עכשיו אף אחד לא ישמע, אפילו לא אני: גורנר צורח
חזק יותר.
אני מנסה להתקדם עם המעקה, ושוב הסחרחורת. הסלע עומד מולי
ומגחך, כמו פיזיוטרפיסט סדיסט בבית לוינשטיין. הבוז שלו מחרפן
אותי לגמרי, ואני מסתובב לפתע, כמו ערס שגילה שריטה חדשה על
היונדאי שלו, טס אליו ונמרח עליו בצרחות. האגרופים שלי מכים בו
בטירוף, אני נוגח בו, בועט ומקלל והוא לא מתרשם. חצי דקה
עוברת, ואני נחלש. הדמעות מציפות לי את הפרצוף, יחד עם הבוץ,
הדם, ושרידי המשקפיים. מיואש, אני מחבק אותו שוב, נידון למוות
שמחבק את הכומר שלו, שני מטר מהכסא החשמלי. אני מתעוות שוב,
אבל אין לי מה להקיא. לא רוצה להרביץ יותר לסלע, הוא לא אשם.
אני מחבק אותו שוב, ואז אני קולט: אם אמשיך לחבק אותו ואזיז את
עצמי שמאלה, במהירות, אני יכול ליפול לתהום, אבל אני יכול גם
להגיע לגורנר.
אין לי הרבה מה להפסיד.
נשימה עמוקה, ריכוז, נשיפה, נשימה, חצי דקה אסוציאציות: סלע -
גורנר - בן זונה - השר פריצקי - כרס של ארכיטקט - חוזה השרטט -
אורט טכניקום - דייויד גילמור.
אני בא, גורנר. אני כאן, שני מטר ממך, ועוד דקה אני הולך לראות
אותך ואתה אותי. אחר כך לא חשוב מה יקרה. אני בוטש בכל הכוח
ברגליים, תוך כדי חיבוק, כמו סלמנדרה מיוחמת, מרפה מהסלע ומיד
מחבק שוב, כמה סנטימטרים שמאלה.
הזיזים פוצעים לי את המרפקים, אבל אני זז. עוד עשרים סנטימטר.
הרעש מחריש אוזניים, אני נושם בעיקר מים. השיער שלי רטוב
לגמרי, הפנים שלי חלקלקות כמו מדוזה. ועכשיו לעצום עיניים,
לחשוב שאני גומר, בכל הכוח, לעצום, לעצום, לחרחר את עצמי עוד
ועוד ועוד, להמשיך שמאלה, עוד, לא להפסיק, ועכשיו לצרוח,
לצרוח, צרחה שהעולם עוד לא שמע, מהלב, מהכבד, מהלבלב, מהעיניים
המתות האלה. כוס אמך, גורנר, אוכל בתחת שוייצרי, אני בא אליך.
חשבת שאני אמות לפני שיהיה לי אומץ להתייצב מולך, אבל הנה,
טעית, ועוד מעט אני מולך, קאובוי תשוש נפש עם משקפיים שחורים
ודם על הפרצוף, מכוון אליך קולט 45 קצוץ קנה, חתיכת מים נופלים
פסיכופתים, אלף תופים, חזיז ורעם, אין מקום לשנינו בעיירה
הזאת.
ולפתע, בבת אחת, נגמר הסלע.
אני מחבק את הקצה שלו, ומאחורי עומד גורנר, בכבודו, רק אני
והוא. העיניים שלי עצומות עדיין בכל הכוח, מנסות להמשיך
להתכווץ, לשמור על כל מה שראיתי בשלושים ושש השנים האחרונות.
כל הדשא והשפיריות בשכונה והחצאית של מירי שוסטר והגננת נחמה
והחיוך של הילה והציורים של גוגן והכחול של ראש הנקרה והירוק
של פיורד הגיירינגר והצהוב של ג'בל סירבאל. ועכשיו נותר לי רק
להסתובב, לספור עד שלוש - לפתוח עיניים, ולהביט בגורנר.
אחת-
זה הולך להיות יותר טוב מסקס, אני יודע. יותר טוב מסקס עם
קלאודיה שיפר, עם טרה פטריק מהוידאומט בבן גוריון ליד
הסופרפארם, זה יותר טוב מלהתעורר בתור בראד פיט, יותר טוב מכל
דבר שעשיתי או לא עשיתי בחיים המזורגגים שלי.
שתיים-
אם אני אמות עכשיו, אני אמות מאושר. אם יש עולם הבא, אני אגיע
אליו שמח.
אני מסתובב.
שלוש.
בבת אחת, אני פותח את העיניים.
אני לא רואה כלום.

חמישה מיצמוצים, ונאדה. העיניים שלי פקוחות, ואני לא רואה.
גורנר עומד מולי חשוף, רק הוא ואני, בלי שום מחיצה בינינו,
ואני לא רואה אותו.
פאק.
פאק - פאק - פאק - פאק - פאק, הצרחות שלי מצליחות
להתגבר על גורנר, אני בטוח ששומעים אותן בכל זרמאט. אלפי
תיירים קוריאנים וג'יני המחייכת וקארל הנאצי, כולם מפסיקים
לרגע ללעוס עז, מקשיבים לבכי שלי, וחוזרים ללעוס עז.
עוד מימצוץ, ועוד אחד, ואחד אחרון. עוד סיבוב מפתח נואש, הרבה
אחרי שהבנת שהמצבר מת, אבל בכל זאת, מיצמוץ אחרון, למען
הפרוטוקול.
נאדה.
לפתע אני לא שומע כלום. זה לא שהתחרשתי, זה מין שקט צלול, משהו
ברקמות של הנפש שלי, משהו מיצה את עצמו עד הסוף, משהו נח.
גורנר עומד מולי סקרן, רוטויילר גדול ושבע, שטרף כבר את הילד
היומי, ורק רוצה ללקק לי את היד.
אין לי יותר כח לבכות, ואין לי יותר סיבות למצמץ.
אני נושם את השקט, מתמכר לטחב הזה, מרגיש את האימה מחלחלת לי
עמוק למח העצם, או לאן שזה לא יהיה - ולפתע אני מרגיש משהו
נוגע לי בכתף.
"הכל בסדר?"
אני צורח, מסתובב, מנסה לחבוט במה שעומד מולי, אבל הוא תופס לי
את היד.
"מי זה?" אני מיילל.
"זה רק אני, השומר מלמעלה, שמעתי אותך צועק, באתי לראות אם אתה
בסדר".
אני עומד מולו, מתנשם. היד שלי עדיין ביד שלו. הוא לא מרפה
ממנה, מבחינתי הוא יכול להחזיק אותה עוד כמה דקות. מה כבר יש
לי להפסיד.
"איך קוראים לך?" אני שואל.
"האנס. אתה בסדר? קרה משהו?"
"לא, האנס, לא קרה משהו. אתה מבין, חשבתי שיקרה משהו אבל לא
קרה כלום".
"מה?"
אני מתחיל פתאום לצחקק בלי שליטה. זה קצת מפחיד אותו.
"מסוכן כאן, מיסטר, חלק פה. בוא, תן לי יד, אני אעזור לך לעלות
חזרה למעלה".
אני הודף את היד שלו בבת אחת, ומסתובב שוב לעבר גורנר הרואה
ובלתי נראה.
"עלה אל הר העברים הזה, הר-נבו, האנס, אשר בארץ מואב, אשר
על-פני יריחו"
"מה?"
"וראה את ארץ כנען, האנס, אשר אני נותן לבני ישראל לאחזה".
"מיסטר?"
"ומות בהר אשר אתה עולה שמה, האנס, והאסף אל עמיך".
"מה???"
"כי מנגד, האנס, מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא - אל הארץ,
אשר אני נותן לבני ישראל, האנס".
"על מה אתה מדבר?"
"היברו, האנס. מוזס? יו נו, מוזס, פרום דה בייבל? דה פאקינג
בייבל?"
"יה, יה, בייבל, יה"
"משה עומד על הר נבו, לבד כמו כלב, האנס, כמו כלב, ומביט בארץ
כנען, אליה לא יבוא".
"איי דונט אנדרסטנד, מיסטר, סורי. אינגליש?"
"שום אינגליש. עומד על הר נבו ומביט אל כנען שאליה לא יבוא. אז
תגיד, האנס, משה ואני - מי גומר על מי? מי שרואה אבל לא מגיע,
או מי שמגיע אבל לא רואה?"
האנס שותק. אני מסתובב לעבר גורנר ובוהה בחושך הרטוב הזה.
האנס אוחז בי בעדינות, בכתף "בוא נחזור, טוב?"
"למה ירדת לכאן בכלל?" אני שואל. אין מצב שהוא שמע אותי צועק.
"אה, כן, נפל לך משהו מהתיק למעלה" הוא עונה, ומושיט לי קופסא
מרשרשת.
גם בלי לראות אני יודע שזאת החבילה של גלזר הדביל. אני לוקח
אותה מהאנס, קורע את הנייר, ומחזיק ביד משהו עגול מברזל, די
כבד, עם שוליים חדים.
"מה זה, האנס?"
"קופסת שימורים".
"מה?"
"קופסת שימורים. נדמה לי שזה..."
"ליצ'י", אנחנו אומרים יחד.
לראשונה מזה הרבה הרבה זמן, אני קצת מחייך.
אני לוקח ממנו את הקופסה ומלטף אותה ביד רוטטת ורטובה.
שיחקת אותה, גלזר, גם לדבילים יש תקווה: אפילו שעון מקולקל
צודק פעמיים ביום.
"תגיד לי, האנס, המפל הזה, כאן ממול..."
"מה איתו?"
"איך הוא נראה?"
"ווטרפול" האנס עונה לי, "אתה יודע, מים. מים נופלים."
"וזה הכל?"
"זה הכל. בוא נחזור, אוקיי? רטוב לי, ומתחיל להיות פה קר".
לי דווקא חם ונעים בבטן, כמו אחרי שמונה כוסות ברנדי.
"אתה יכול לתת לי יד, האנס? אני עיוור".
"אני יודע".

האנס נותן לי יד. היד שלו רטובה כמו שלי, אבל חמה ואבהית.
לפתע אני עוצר.
"שניה אחת, האנס, אוקיי? תן לי חצי דקה לבד, מולו".
"אתה לא הולך לקפוץ לתהום, נכון?"
"אני לא הולך לקפוץ לשום מקום. מבטיח".
האנס עוזב אותי לחצי דקה. אני נשאר מול גורנר, נושם אותו, שומע
אותו, מריח אותו, מקשיב לו, אבל הוא לא מדבר אלי. הוא מים. מים
נופלים. זה הכל.
יכול להיות שהוא כבר לא אותו הגורנר שהכרתי, ואלו לא אותם המים
מלפני שמונה עשרה שנים, וכל הבולשיט הפילוסופי היווני הזה
שטחנתי בשנה א' באוניברסיטה, אבל פתאום זה כבר לא כל כך מעניין
אותי.
"האנס!" אני צועק מעבר לסלע.
"מה?"
"יש לך איזו חיה שאתה מגדל למעלה, בצריף? משהו עם פרווה
ורגליים?"
"אה... יש לי איגואנה".
"יש לה פרווה?"
"לא, אבל יש לה רגלים."
"איך קוראים לה?"
"לוקה".
"אפשר ללטף אותה?"
"אפשר לנסות".
אני מחייך, חושב על משפט פרידה מתאים לגורנר שלי, ולא מוצא.
כעבור כמה שניות אני פשוט מסתובב, ללא מילים, ומחזיק להאנס את
היד.
"מצויין, מיסטר. לאט לאט, הכל יהיה בסדר" הוא אומר לי.
"נכון, האנס? נכון שיהיה בסדר?"
"בטח" הוא עונה. כבר אין לו ריח של שנאפס מהפה, וגם אם היה לו
- זה לא היה מפריע לי, אני חושב.
שנינו מתקדמים לאט, צעד אחר צעד, לעבר סולם העץ. אני פוקח
עיניים בחשיכה מוחלטת, מתמכר לרסיסי המים שבאויר, נותן להם
למלא לי את כל המשקפיים, מרפה את הגבות, את הריסים, את
העיניים.
מדי פעם מבליח לי איזה ניצנוץ סגלגל בעלטה. זוהר צפוני, זוהר
צפוני מזויין, אני ממלמל בשקט, ופתאום אני מבין שהחושך הזה,
השום דבר המופלא הזה - זה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיים.