כאן, במקום הזה ממש נהרג חבר שלי לטירונות.
הוא נהרג כי הוא היה צריך להגן על האנשים האלה, אנשים שמתעקשים
לגור במקום הארור הזה. מה כבר יש בו במקום הזה? לא ארמונות עם
גני פרחים, הכל רק צריפים ישנים וקוצים.
אני לא מבין את ההורים האלה שמתעקשים לגדל פה את הילדים שלהם,
למרות שכל כך מסוכן לגור פה, עם הערבים שמסביב ששונאים אותנו
כל כך. אנשים שמוכנים להרוג את עצמם רק בשביל להרוג כמה מאיתנו
איתם.
מה רע ברעננה? הבית שלי... יש שקט ושלווה, אחלה מקום לגדל
ילדים.
זה הכל בגלל האידיאולוגיה הזו שלהם, שגם אותה אני לא מבין.

היום יהיה הפינוי הראשון שלי.
המפקד שלח אותי עם עוד חייל לפנות את הבית השלישי משמאל.
אני מקווה שילך לי קל. בחוברת הדרכה כתוב לנסות בדיבורים ואם
לא הולך והם נהיים אלימים, להשיב גם אנחנו באלימות.
מעולם לא הרבצתי למישהו. רק יריתי פעם אחת במחבל הזה, שאילו לא
הייתי יורה בו, הוא היה יורה בי ובחברים שלי.

קראתי לכל מי שנמצא בצריף לצאת החוצה.
יצא אליי בחור. היה לו מבט כועס ובעיניים שלו הייתה כל כך הרבה
שנאה. אבל למה הוא שונא אותי? הוא הרי לא מכיר אותי. הוא יודע
שאני מתכוון לפנות אותו.
התחלתי לדבר איתו, אמרתי לו שעליהם להתפנות מיד. אמרתי בדיוק
מה שהיה כתוב להגיד בחוברת. הוא לא הקשיב לי, הוא התחיל
לצרוח.
פתאום יצאו אמא ושלושה ילדים מפוחדים.
האבא צעק עליי, אז השבתי לו בצעקות. האמא והילדים התחילו
לבכות.
הילד הקטן הסתכל עליי בעיניים הכחולות והתמימות שלו.
הוא לא הבין למה אני מתווכח עם אבא שלו. אבל אמא שלו לא היססה
והסבירה לו מיד שבאתי לגרש אותם מהבית שלהם.
הילד הקטן התחיל לצרוח ולהתחנן שאני לא אקח לו את הבית.

האבא התחיל לדחוף אותי, אז דחפתי אותו בחזרה. ופתאום משום
מקום, הוא נתן לי אגרוף לפרצוף.
כל כך התעצבנתי! ממש התחממתי עליו!
הרמתי את היד וכיוונתי אותה לפרצוף שלו. אבל פתאום הסתכלתי על
הילד המסכן הזה, עם העיניים הכחולות והתמימות והבנתי שאני לא
מסוגל לעשות את זה. אני לא מסוגל להרביץ לאבא שלו,
אני לא מסוגל לפנות אותו מהבית שלו!
אני חצוי. אני נקרע בין שני צדדים.