כמו אנשים המגיחים החוצה לאוויר העולם לאחר הגשם והסופה והמבול
- כך רגשותי.
לאחר כל הסבל והכאב והיסורים והמוות שעברתי בחיי, חשה אני
כמעיין זרמים דקים של רגשות מהוססים ורצונות מודחקים מגיחים
מנבכי הנפש; ממקומות בהם נעלמו מפני ציפורני הטירוף והשיגעון,
הדיכאון והיאוש, הרצון במוות והרצון בלא כלום.
כעת, מביטה אני אל שמי נפשי. שמש חיוורת, חלושה וקרה קמעה
מגיחה בעולמי שלי, בעולם האבדון שלי, באותם עולמות חורף קרים
אליהם ברחתי מהמציאות עד ניתוק כמעט כליל מהמציאות; עולמות בהם
שרר קור תמידי ואפלה קודרת, גשם ניתך עד כאב ורוחות קשות שרקו
עד אובדן שמיעה, עולמות שהיו מנת חלקי זמן רב, עולמות אותם
בניתי בידי שלי; ידיים מגואלות בדם, דם השתיקה, שכן השתיקה
נרצחה באכזריות בידי אותם עולמות אותם בניתי בידי שלי.
וכעת, לאחר הסופה, לאחר הקור, נדמה כי שב האביב לפרוח בי.
חשה אני את החיים ביתר חדות. כל צבע, כל צליל, כל מראה, כל
ריח, הכל, מקבל יחוד משל עצמו, יופי, משמעות.
והרגשות - כמעין פרצים. אך אין אלא פרצי רגשות מתוך טירוף כמו
בעבר- ששיעבד הטירוף הרגשות לעבדיו וסיפח אותם להיות אסיריו,
והשתמש בהם במטרה ליסר את נפשי ופקד עליהם לעשות כמצוותו;
ומצוותו של הטירוף היתה לטרוף את נפשי ופרוץ בה עד טירוף
חושים.
ומשום כך, פרצי העבר היו פרצי רגש כפויים, לא רצוניים, כמו אדם
שלא שר מהלב, ובנוסף היו עוצמתיים, ובילבלו נפשי עד עפר.
וכעת- פרצי רגשותי- של אסירים משוחררים. ניזונים הם מהשמש,
אפילו אם היא כה חלשה וקרה ומהססת.
והתקווה- מגדל של זכוכית ששוב לא יהיה שבור.
והדלתות- פתוחות.
והחיים בוהקים ויפים.
כעת, נדמה לי ששולטת אני בטירוף, ולא הוא בי.

אך...
כה מפחיד הוא עולם חדש זה. איני מכירה שביליו ומנהגיו... איני
יודעת לאן ומדוע.
איני מוצאת עצמי בתוך כל האור. ההפך. כה טוב היה לי בין חומות
המלנכוליה היפהיפה... ושם היה מקומי...
לא!
אסור לי לחזור הביתה.. עלי למצוא את מקומי ולהדחיק הטירוף עד
יפח נשמתו.

שניים שהם ארבע,
וארבע שהם שניים.
אל תבקשו ממני להסביר, זה מסובך.
אל תתנסו להבין.