זמן רב עבר מאז התראינו והגעגועים העזים צובטים את לבי ולא
מניחים לדעתי.
אהבתי אותך, ואני עדיין אוהב, יותר מכל אדם בעולם כולו. שאר
האנשים היו לא משמעותיים, בלתי נראים עבורי.

אני עוד זוכר את מגע ידך בשערי, מתגעגע לשפתייך המרפרפות על
מצחי, על לחיי.
הייתי מסתכל בך שעות, מתפעם מפנייך העדינות, המטופחות תמיד,
מרחם על שאר בנות העולם, שלעולם לא ישתוו אליך, לא יגיעו
ליופייך ולעולם לא יהיו מושלמות כמוך.

אני זוכר את היום שבו סיפרת לי על המחלה. איך ישבנו בפיצריה
והסתכלת עלי בשקט הזה שלך והושטת אלי את האנציקלופדיה הרפואית
עם עמוד אחד מסומן, -ס- סרטן. זו הייתה הדרך שלך לספר לי.
אני זוכר את המבט שלך מוסט אוטומטית ואת עצמי קם והולך הביתה
קפוא. ורק אז, כשהייתי בחדר שלי, בכיתי. נשארתי בחדר עד הערב,
נכנסת והתיישבת על המיטה שלי. אמרת, שאת לא עצובה וגם  אני לא
צריך להיות עצוב. לפחד בטח שלא צריך להיות, כי בטוח שאת תעברי
את זה, וגם אם לא, מה שיהיה בהמשך הוא רק טוב. ואז יצאת.

אני זוכר את כל הזמן שבו שכבת בבית החולים, ואת החברים והמשפחה
שביקרו אותך. רק אני הייתי שם תמיד.
ואני זוכר את הלילה האחרון.
אני זוכר איך ליטפתי את ידך, איך אמרת לי שתמיד תמיד תאהבי
אותי, ואני זוכר איך לא הספקתי להגיד לך, שגם אני תמיד אותך.
אני זוכר את הלויה, את הבכי והפרחים.

אהבתי אותך עד כלות נשמתי, עד מוות.
אמא, אני מתגעגע.