היום... כמו כל יום. לאט לאט היא קמה, כבר קשה לה לעמוד, אין
בה כל-כך כוחות. אבל  היא מנסה בכל זאת, היא קמה, מוציאה
את תיק האיפור הקטן שלה מהארון... התיק כבר בלוי כולו, כמוה.
אבל האיפור חדש, היא רק קנתה אותו. כמו שהיא תמיד עושה.
היא לוקחת שרפרף, מושכת אותו בכוחות שנותרו לה אל המרפסת, אל
אותו מקום שהיא מושכת אותו כבר 60 שנה, אפילו יש סימנים עגולים
על הרצפה, סימנים של השרפרף. במילא הוא לא זז משם כל השנים
האלה. אט אט היא פותחת את התיק, מוציאה את האיפור החדש שלה,
כל-כך
חדש ונוצץ שהוא מעורר קנאה אצל בנותיה, שכבר שנים לא מבינות
למה היא עושה זאת.
היא לוקחת את העיפרון השחור שלה, מורחת אותו לאט על עיניה
היבשות מדמעות. היא לא רוצה שהוא ידע שהיא בכתה בלילה,
היא  מנסה כמה שיותר לדייק שלא יצא מהקו, הוא לא אוהב שזה יוצא
מהקו, הוא אף פעם לא אהב. היא לוקחת את השפתון החום-ורוד שלה,
גוון כל-כך מיוחד שלא מייצרים אותו כבר. אבל היא, היא תמיד
מוצאת דרכים להשיג אותו, הרי זה הגוון האהוב עליו.
היא מורחת את השפתון על שפתייה המקומטות והיבשות, כבר שנים
שהשפתיים האלה לא הוציאו הגה, היא ממשיכה וממוציאה פודרה בצבעי
אפרסק.
ומפדרת את לחייה המקומטות והנפולות, שנים שהיא לא חייכה איתן.
היא מפדרת אותן שתראה יותר חיה בשבילו, תמיד הוא אמר לה שהיא
נראית חיוורת בלי הפודרה.
שעה וחצי היא מבזבזת על איפור פניה הבלויות, מדי פעם היא מציצה
לחלון, לראות אם הוא מגיע.


60 שנה היא כבר עושה את  זה... 60 שנה הוא לא הגיע