יום אחד, כשעוד עבדתי, חזרתי מהעבודה עייף ועצבני כרגיל, וסתם,
ממש סתם, בלי שום סיבה מיוחדת, נשכבתי על הרצפה והתחלתי לבכות.
כשהחברה שלי חזרה, היא הדליקה את האור, רציתי כל כך שהיא תבוא
לחבק אותי ותלחש לי משהו באוזן, אפילו סתם משהו טיפשי, בסך הכל
זה לא היה איזה בכי משמעותי במיוחד, אבל במקום זה היא הדליקה
את האור וראיתי אותה מחייכת. "וואו! איזה יופי! בכית, ועכשיו
הדמעות שלך על הרצפה, איזה יופי!"
שבועיים היא לא הרשתה לי לשטוף את הבית. היא אמרה לי שהדמעות
שלי נורא יפות וזה עושה אותה מאושרת. אהבתי אותה. אז, כשעוד
הייתי מסוגל לאהוב.
אחרי שבועיים היא שפכה בטעות את הקפה שלה על הרצפה ונהייתה
עצובה, "עכשיו, כשהדמעות שלך התלכלכו, מה יעשה אותי שמחה?".
למחרת היא הלכה לשוק וקנתה שם בד לבן מטר על מטר, וביקשה ממני
שבפעם הבאה שאני אבכה שזה יהיה על הבד. רציתי להגיד לה שבכי זה
לא מסוג הדברים שאתה יודע מתי או איפה הם יקרו לך, אבל שתקתי,
אהבתי אותה, לא רציתי לאכזב אותה.
אחרי שבוע היא התחילה לגלות סימני עצבנות. היא התחילה להתגרות
בי ולהעליב אותי ולהגיד שהיא בכלל לא הייתה צריכה להסכים להיות
חברה שלי. ואז, כשכבר לא יכולתי יותר, בכיתי.
היא רצה להביא את הבד הזה והכניסה אותו בעדינות מתחת לראש שלי
כדי לא לאבד אף דמעה. בבוקר, כשהתעוררתי, ראיתי את הבד תלוי,
ממסוגר, בסלון. זה נראה לא רע והיא הייתה מאושרת.
יום אחד היא חזרה מאיזה כנס על שיווק עם הרעיון המטורף לעשות
מזה שטיחים. אני צחקתי ואמרתי לה שזה בטוח לא ילך, אבל היא
אמרה שזה מה שאמרו בהתחלה גם על הראש דשא. בסוף, בלית ברירה,
הסכמתי, והיא הלכה לשוק וקנתה שלושה מטר על שלושה, ואמרה שאם
זה יצליח, אז נעבור לייצור המוני.
שנינו התפטרנו מהעבודות שלנו ונשארנו בבית. התפקיד שלה היה
לגרום לי לבכות. בהתחלה היא קנתה סרטים על השואה ושמה לי
אותם בוידיאו, אשכרה סרטים עצובים. "כל מה שרצית לדעת על
אושוויץ", "בירקנאו והנקודה היהודית", דברים כאלה, ואני בכיתי,
מה זה בכיתי, כמו תינוק בכיתי. בלילה הראשון כבר כיסינו את כל
השלוש על שלוש. למחרת היא הלכה לנחלת בנימין כדי למכור את זה
וחזרה משם מהר.
אחרי שבוע היא החליטה ששלוש על שלוש ליום זה שום דבר. ועברנו
לשבע על עשר. שבעים מטר מרובע של דמעות. הסרטים על השואה כבר
התחילו לשעמם אותי. מי שהחליט שיהיה רק יום שואה אחד בשנה עשה
בשכל. אחר כך היא הביאה לי סרטים על משפחות שכולות, וזה עזר
קצת. בינתיים היא התחילה לחסוך לבית, החליפה אוטו, בקיצור
שיחקה אותה בזמן שאני שוכב בבית על הרצפה ובוכה. כל הזמן בוכה.
מה היא לא הביאה לי. ילדים שההורים שלהם כיבו עליהם סיגריות,
יתומים, אלמנות, נשים מוכות, חולי איידס, בעלי חיים שהתעללו
בהם, אנשים שהק.ג.ב. חקר אותם.
יום אחד שמתי לב שהיא כבר לא באה יותר. היא התקשרה להודיע לי
שהיא לקחה משכנתה ושעוד מעט היא עוברת לגור בהרצליה פיתוח,
שמונה חדרים, שלושה מפלסים, ג'קוזי, מגרש טניס פרטי, והכי
חשוב, עם הפנים לים, כמו שהיא אוהבת.
אחרי כמה ימים היא באה עם בד ענק. "תראה," היא אמרה לי,
"השטיחים האלה עומדים לצאת מהאופנה. יש עכשיו רובוט יפני שגם
חותך ירקות וגם יודע לשיר הבה נגילה מהסוף להתחלה. אנשים כבר
לא בקטע של דמעות. אבל אני חושבת, שכדי לסכם את התקופה הנפלאה
שלנו ולהנציח אותה, אנחנו צריכים לעשות משהו שיזעזע את העולם.
שטיח ענק. מאה מטר על מאה מטר של דמעות. זה יכנס לגינס! כדאי
לך!" ואז היא התחילה להזכיר לי את המשפחה שלי, ואת הכלב שלי
שנדרס, ואת כל החרא שהיה לי בחיים, והיה לא מעט, ככה שזה יצא
לי די בקלות.
אחרי שגמרנו תשעים אחוז מהשטח, הפסקתי. והיא שעד לאותו רגע
הייתה ידידותית ואפילו די נחמדה- התעצבנה. " תמשיך לבכות,
אידיוט", היא אמרה לי, אבל זה לא הלך. ואז עם כל הכוח היא
הביאה לי בעיטה בביצים. כמעט התעלפתי, אבל בסוף מה שיצא לי זה
רק עוד קצת דמעות. "יופי חמוד", היא התקרבה אליי, "עכשיו נשארו
רק הפראנזים" אז אפילו אני, שבדרך כלל סבלני וכל זה, התעצבנתי.
" די", אמרתי לה, " תפסיקי, אני רוצה לשכב איתך."
"פחדתי מזה," היא חייכה, "פחדתי שההצלחה תעלה לך לראש, אני
לקחתי אותך והפכתי אותך מסמרטוט לבן אדם שהדמעות שלו נמכרות
בכל העולם, וככה אתה מחזיר לי?" ואז היא הודיעה לי שהיא עוזבת
אותי, בכיתי, בטח שבכיתי, לא יכולתי לעצור.
היא הייתה מאוד מרוצה שגמרתי את הפראנזים, ככה יפה, מסביב. ואז
כשהיא ראתה שנשאר לי עוד קצת בכי, היא קרעה חתיכה קטנה מהחולצה
שלה. "בוא חמוד, תבכה לי על זה, אני רוצה שתישאר לי ממך
מזכרת".
(מתוך הספר "שישים מיליגרם פרוזאק") |