New Stage - Go To Main Page

אלינה פונומרוב
/
ילדה-אישה טיפשה

זו תחושה שממלאה אותה
אחרי כל פעם...
לא משנה מתי.
זה אף פעם לא משתנה.
לעולם!
כל הזמן אותו סיפור.
היא באה.
הוא מחייך.
מושיט יד.
מוביל אותה.
מבטיח.
שוב מחייך.
והיא. טיפשה. נו, מה אפשר לומר.
נכנסת.
מתפתה.
מאמינה.
מתפשטת. אם זה מרצונה ואם זה לא - זה כבר לא תלוי בה מזמן.
נשכבת על הגב.
לפעמים יש לה מזל והוא מנשק אותה. אולי אפילו לוחש ומלטף.
אבל זה לא תמיד ככה.
לפעמים הוא אפילו לא מחכה לאור ירוק.
פשוט עושה את שלו.
והיא. לפעמים צועקת, לפעמים זועקת.
אבל שהוא לא ישמע.
שאימא לא תישמע.
אוי אימא. היא השאירה את אימא המודאגת במיטה לכל הלילה.
תוהה מה עושה הילדה הקטנה.
אוי אימא. הלוואי יכולתי לספר הכל.
הלוואי יכולתי לבוא ולבכות לך.
הלוואי הייתי מחזיקה אותי בזרועותייך מנשקת את מיצחי.
הלוואי היית עושה לי מקלחת כמו שהיית עושה כשהייתי קטנה.
אולי זה היה מוריד את הצחנה.
אותו סירחון נוראי שנשאר מהם.

אבל אימא לא תשמע.
היא תשכב בבית - במיטתה.
תחשוב שאת אצלה.
אבל את בעצם אצלו.

ואת שותקת, זועקת, מתקפלת.
והוא עם הידיים בכל מקום.
מנסה להביט לך בעיניים - לקרוא בהן את האישור שלך.
אבל את לא יכולה.
הן עצומות.
כל הזמן.

למה?
כי את מפחדת שהוא יראה את הפחד.
הם מריחים פחד.
הם מעריצים אותו.
מחפשים אחריו.

ואולי פשוט כי את מתביישת?
כן, זהו, את מתביישת.
את מפחדת להביט בעיניו ולראות את עצמך משתקפת.
והדמות שלך תביט בך בתוכחה.
מה את עושה?
ילדה קטנה.
לכי הביתה אל אימא.
מה את עושה פה?
למה את נותנת לו לעשות את זה.
למה את נופלת כל פעם מחדש?
איך זה? לא למדת עדיין?

זהו?
הוא סיים.
הוא קם.
מחוייך כולו.
מצית לך סיגריה.
ואת שואפת עמוק לריאות.
אולי הריח של הסיגריות ימחק ממך את הריח שלו.

את מביטה בשעון ורומזת לו שהגיע הזמן ללכת.
אימא בבית-במיטתה-מחכה.
לילדה הקטנה.

נוסעים.
כבר לילה.
הרחובות ריקים.
הפנסים מהבהבים.
אוייש, העיריה הזו.
אפילו בזה לא יכולה לטפל?
הרי את הזבל מהרחובות היא לא מנקה.
עובדה.
אני יודעת את זה. כי אני יוצאת איתם.
אז לפחות הפנסים.
הכביש ריק.
אולי מכונית או שתיים.

אדום. עוצרים.
בצד עוצרת מכונית.
כמה נערים משתוללים למשמע מוזיקת ראפ רעשנית.
למה אני לא יכולה להיות כמוהם?
למה אני לא איתם?
למה אני לא יושבת שם שיכורה ומאושרת.

בעצם...
שיכורה את כבר כן.
את כל הזמן שיכורה.
אחרי הכל איך תצחקי בלי זה?
איך תחייכי?

ממשיכים לנסוע.
מתחת לבית.
הוא מנסה להיות נחמד.
שוב מחייך.
נותן נשיקה.
לפעמים לחי, לפעמים שפתיים.
דוחף את היד פעם אחרונה.
כאילו מנסה לבדוק אם הסימן שהצלקת שהשאיר עוד שם.
כן היא שם!!!
היא שם חיה!!!
היא שם והיא לא תרד לעולם!!!
איך עשית את זה לילדה קטנה?
למה?
מה היא עשתה רע?
למה לא לתת לה לגדול טהורה???
למה...

את יוצאת מהרכב... טורקת את הדלת.
לא מביטה לאחור.
היא לא זוכרת את הפעם האחרונה שהיא הביטה לאחור.
בשבילה זה כמו לחזור לתוך סיוט.
כמו לבקש לבכות.
לא!
לכי בגב זקוף. הביטי קדימה.
תלבשי מסיכה קשוחה.
אולי הוא יקנה את זה.
אולי הוא יעזוב אותך בשקט.

ובעצם בפנים את יודעת שגם הוא לא מסתכל.

חריקת גלגלים.
והוא נעלם באופק.

ואת יודעת שאם זה לא הוא.
עוד מעט יבוא אחר - ישאיר עוד צלקת.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 14/8/05 4:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלינה פונומרוב

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה