חופש גדול, 5 וחצי בבוקר.
מה אני עושה פה אני לא מבינה, למה אני לא ישנה?
לא ישנתי כל הלילה ודיברתי עם נוי ואז ניתקנו כי כאבה לי הבטן
נורא והיה 5 בבוקר ואז שמעתי את אמא ואבא ואחותי מתארגנים ואז
הבנתי שאחותי לא תהיה בבית עד יום ראשון אלא נוסעת לצבא וחוזרת
ביום שישי ואז הבנתי שהיא חזרה רק לישון פה היום ואז הבנתי
שאני מוזרה!
ואז הלכתי להכין לעצמי טוסט כי כאבה לי הבטן והייתי רעבה ואז
אבא יצא ושאל מה אני עושה ואז אמרתי לו שכואבת לי הבטן ואז הוא
אמר לי שעדיף שאני אלך לישון כי עוד מוקדם ואז לא הקשבתי לו
ויצאתי החוצה וראיתי את הבוקר.

- לוקחת נשימה קלה מ-ואז -

עוד היה חצי מואר - חצי חשוך וראיתי המון המון גוונים וצבעים
שונים בשמיים, ונורא רציתי לצלם את זה אבל לא היתה לי מצלמה.
התיישבתי ובהיתי בכל היופי הזה. הסתכלתי מהופנטת בערך חצי שעה.
רק יושבת ומסתכלת מהופנטת על השמיים.
מסתכלת על צפת. היא מוארת כל כך, כל כך יפה שם מרחוק. מסתכלת
על הכנרת היפה. נושמת בכבידות ומנסה להכניס לתוכי את כל הריח
הטוב של הבוקר. הריח המושלם הזה, הריח שאני כל כך אוהבת.
קר לי, עוברת צמרמורת קלה בגופי. הבטן לא ממש כואבת, יותר נכון
היא כואבת אבל אני לא מתייחסת אליה והיא לא מפריעה לי.
רק בוהה בנוף הנפלא. העיניים שלי נופלות על הסיגריות הגמורות
שההורים שלי מעשנים כל יום. כל כך הרבה סיגריות מגעילות, אני
מסתכלת עליהן, מסכנות. גמורות אחת אחת, וככה הם גם החיים,
נגמרים כמו סיגריה. לאט לאט הם נשרפים ועולים לשמיים.
מסתכלת על הפנס שמסנוור אותי ולא אכפת לי. ממשיכה להסתכל לעברו
ולמצמץ עם העיניים כל שניה.
יושבת כמו מסוממת עם עיניים נפוחות מרוב חוסר שינה וחצי
עצומות, וצלחת ביד. הצלחת שממנה אכלתי את הטוסט.
עוברת על הצלחת עם האגודל תוך כדי אחיזת הצלחת. מפזרת את
הפירורים ואז מחזירה למקום. כמה מהם נדבקים לאגודל ואז אני
זורקת אותם אל תוך הצלחת חזרה, עדין מהופנטת.
היה נוף מדהים, אבל ממש ממש, ואמא יצאה לסיגריה וקפה והתיישבה
ליידי ואני אמרתי לה בקול חלש שנשמע שהוא אוטוטו עומד להישבר
"איזה בוקר יפה" "כן, מאוד יפה" היא אמרה ואני אפילו לא
הסתכלתי עליה פעם אחת. עדיין הייתי מהופנטת בשמיים שלי "שווה
לקום בשבילו מוקדם" המשכתי בשלי והיא אמרה שעדיף לישון כי אחר
כך אין כוח לכלום אבל לא התייחסתי והמשכתי לבהות עם העיניים
הירוקות שלי. בוהה ובוהה בשמיים היפים האלה בפנים רציניות
ועיניים ירוקות מנצנצות. "למה ההתחלה, הבוקר - כל כך יפה והמשך
היום, המשך החיים - כל כך מגעילים?" על זה לא היתה לה תשובה
כמובן.
המשכתי לנסות להריח את ריח הבוקר אך לשווא. ריח הסיגריות התפזר
בכל האיזור בו ישבתי. "הריח של הבוקר הוא ריח כל כך טוב, ואת
רק הורסת אותו עם הסיגריות שלך" אמרתי לה באותו קול שברירי כמו
קודם. היא שתקה, הבינה אותי.
אני כבר הפסקתי לעשן, זה התחיל להגעיל אותי.
אחר כך גם אחותי ואבא יצאו ואמרו שאני נראית נורא עייפה.
אני לא התייחסתי והמשכתי לבהות. שותקת, לא אומרת כלום. אחותי
ניסתה להסתכל לכיוון שאני מסתכלת אליו במבט מוזר ולא הבינה על
מה בדיוק אני מסתכלת.
האמת שגם אני לא הבנתי, פשוט הסתכלתי על מגדל חשמל שהיה מול
הבית שלנו וברקע היו השמיים המקסימות של הבוקר.
עכשיו זרחה השמש, בדיוק עכשיו. החדר חצי מואר, עכשיו כבר לא
חשוך.
טוב לי בתוך הכאב. לא יודעת איך להסביר, פשוט למדתי להתמודד.
עמוק בפנים נורא רע לי אבל טוב לי עם השמש והבוקר הזה.

קשה להבין אותי.