את אליל נעורי הייתי מחליף כל שבוע בערך. במבט מפוכח יחסית
לאחור, אני יכול לומר שכנראה כולם היו הגשמה מסוימת של מאווי.
הם עשו דברים שרציתי לעשות ופחדתי, אמרו דברים שרציתי לומר
והתביישתי, או פשוט הביעו רגש מסוים שהרגשתי ולא מצאתי איך
להביע. אחרי כל אחד מהם עקבתי בשקט, מהצללים, נהנה מהשפעות
קרינתו על הסביבה, שמרתי על עצמי ואת עצמי לעצמי בלבד, נותן רק
את הערכתי ותמיכתי.

הראשון היה גיא, בסביבות גיל שמונה. שליט המבוך הצעיר צייר לי
ולחברי עולם דמיוני ויפה הרחק מעולמנו האמיתי, שהיה דמיוני
ויפה גם הוא, ובמבוכיו שוטטנו ימים רבים, נלחמים בדרקוניו וזה
בזה ופותרים את חידותיו. הייתי בא אל גיא, משחק אתו במחשב,
מדבר אתו על הנעשה סביבנו ועל מדע ומדע בדיוני, לומד וכנראה
מלמד. גיא היה הדבר הכי חכם שהכרתי אז, מלבד אולי אימא, כוחות
העל שלה עדיין בלתי מנוצחים.

נדב לימד אותי שגיא בעצם חנון. מעין פרודיה על איש חברה מלוקק
או ילד שהקדים את זמנו, נדב הנשי אילף את הכיתה לנהוג במלוא
הרשעות הצינית הנדרשת מחברה מודרנית. הוא קבע מעמדות, הקים
מחנות והחליט מי יהיה שייך לאיזה מחנה תוך דאגה למתח מתמיד בין
כולם. בהחלט ייתכן שאני מייחס הרבה יותר מדי כוח לבן ה-11
מזיכרוני, אבל דברים אלו התרחשו ונדב בהחלט מייצג אותם, גם אם
לא היה הגורם העיקרי. פעילויותינו המשותפות לא היו שונות כפי
שהייתי מצפה, שוב, בראיה מתרפקת לעבר. גם עם נדב שיחקתי במחשב,
וגם עמו יצרתי עולם דמיוני, בו הבנות הן יישות מסתורית אחריה
יש לרגל ובה יש לתעתע. עם נדב כתבתי מכתבי אהבה מבושמים לזו
שהוחלט שהיא אהובתי, ושלחתיהם במעטפות צבעוניות מהאוסף שלו,
כנראה כדי שיוכל לקרוא אותם לאחר מכן בחברתה ולצחוק על חשבוני.
לנדב סיפרתי את כל סודותיי הרומנטיים, וכחבר הוא סיבך אותי עוד
יותר, בניסיונותיו לגרום לילד שטרם התבגר להתנהג כמו האדם
המתוחכם שכבר אז היה.

מוזר להיזכר שהמשחקים המטופשים והכללים עקומי ההיגיון בוטלו
באחת בהסכמה כללית שבשתיקה עם המעבר לחטיבת ביניים, אבל רק כדי
להתחלף באחרים, זהים במהותם אך מורכבים מעט יותר. שם מושא
הערצתי נהיה אסף. היינו שנינו היחידים מאותו יישוב בכיתה,
ומבלי אומר התיישבנו זה לצד זה ביומנו הראשון, ומייד נהיינו
חברים, למרות שחודשיים לפני כן היינו שייכים למחנות אויבים תחת
מלכותו של נדב. אסף, שיערו אסוף ארוך ובלונדיני, היה המדריך
שלי לעולמם של בני הנוער הזועמים. עטורי פצעי בגרות, מתעללים
בחיות ובחלשים, אלימים ונפיצים, רק מחפשים את הריב הבא ושומעים
רק רוק כבד. קלאסיקה של התבגרות. זיכרונות שנדמה שנכתבו לסרט
נעורים בערוץ ממלכתי: מבריזים מבית הספר לעשן, לבריכה, לטפס על
עץ התות ולהתלכלך מפרותיו, ללכת באמצע יום קיץ מבית הספר הביתה
ברגל, דרך השדות ובריכת הדגים בה היינו רוחצים ערומים. קשה לי
להאמין שאלו אכן זיכרונותיי, אכן אירועים שהתרחשו, אבל זה כך,
ואם נצבעו הם בצבעי קיץ ותום, אז אך מעט. אלה ועוד זיכרונות,
יפים פחות, אלימים יותר, הבושה כמעט ואינה מורגשת עוד בעלותם
אל מגש התודעה.

אסף הוחלף באלימות ביואב, דומה אך קיצוני יותר, לאחר שזה
האחרון, לאחר מאבק כוחות עם אסף כשעוד היינו כולנו ביחד אילץ
אותי לבחור. סירבתי לבחור, אבל אסף דהה מחיי עם חלוף הזמן,
ויואב מילא אותם במכות וסכינים וזעם לא עצור בכלל, עד שחברתו
נעשתה אמיתית מדי בזעמה עבורי, ובתקופה די מקבילה היה גם קורט
קוביין, שבמותו לימד אותי בעיקר להפסיק לחפש אלילים סביבי כל
הזמן.

אבל לא הפסקתי. שי פתח את נשמתי לאינסופיות היקום והשאיר אותה
שם תלויה, מוותר עלי ועל אינסופיות היקום בשביל הסופיות
הוודאית הרבה יותר של חיי למידת תורה ועבודת האל, השאיר אותי
מגשש באפלה בה אני נמצא עד היום, וסיים את השיעור שקורט קוביין
התחיל.

לא הפסקתי לחפש. אבל החיפוש עבר מהפך טרנסנדנטלי מסוים, והוא
מתרחש ברמות עמוקות ומופשטות הרבה יותר. אליל נעורי גדל אף הוא
ונהיה לדמות מופשטת וחסרת ממדים, רעיון פילוסופי שעדיין אין לו
לא תוכן ולא שם, הממלא אותי בנוכחותו החונקת עד כי התמקדות בו
היא כל שנותר, חידוד הפוקוס עוד ועוד, התמקדות פנימה ופנימה עד
שלא נראה ולא מורגש ולא נחשב דבר מלבד עצמיות מפוזרת ובלתי
מובנת.

כל חיי חיפשתי אליל נעורים, לפני, בזמן ואחרי נעורי, ואני שואל
את עצמי, כיום, עכשיו, לאחר סקירה אקראית אך יסודית זו
בדטרמיניסטיות חיי, מדוע? התשובה המתבקשת היא ההתייתמות מאבי
בילדותי, וכל הזמן הזה בעצם חיפשתי אחריו, המנחה הנעדר של חיי
שייתן בהם סדר, שילמד אותי להיות זה שאני מחפש. ברקים ורעמים
ברגשותיי מבשרים על כיוון נכון, או כך לימדתי את עצמי לחשוב.
אך כרגיל, הבנה אינה מביאה פתרון בשלב כה מוקדם של המשחק,
והשתקפותי במסך המחשב שואלת אותי שוב, בלאות מסוימת,

"מתי תתבגר?"