הוא ריחף באוויר, שוב צעיר, שוב בחלל העצום והשחור המואר
באינספור אותיות ומילים, ותודעתו ביניהם אוורירית וחסרת משקל,
נעה בקלילות, לאיטה, מאות לאות, למילה, מפרקת אותן ומרכיבה
מחדש, מלטפת, בוחנת בזהירות, חופנת מלוא הידיים אותיות ומשליכה
אותן מעלה בעליצות, מסתחררת במערבולת שנוצרה, שוקעת במפל
אלפבתי אל אוקיינוס של מילים ואותיות וצורות, לכל אחת משמעות
לכשעצמה, ומספר הצירופים שניתן לחברן, ליצור משמעויות חדשות,
מעורר בו התרגשות שאין לה מקבילה, ישותו רועדת מחוסר יכולתו
להכיל תחושה זו, הוא צועק צעקה ארוכה של תחושה שאין לה שם, שלא
ניתן לצמצמה לכדי מילה אחת, ארוכה ככל שתהיה, ועדיין להביע
אותה במלואה, ההרגשה היחידה עבורה לא מצא ולא ימצא אות או מילה
או משפט שיציירו אותה, יתרגמו אותה לשפת ליבו, והוא צועק בין
קצף האותיות וצועק, מאושר ומתוסכל.

אברהם. קוראים בשמו והוא מתעורר מיד, חלומו אינו כה שונה
מהמציאות בה הוא חי, אותה יצר לעצמו, לכן הוא אינו מבולבל
לגלות ששוב נרדם על שולחנו, על ספריו, וקוצר נשימה אותו הוא
מעלים בשאיפה ארוכה ונשיפה ארוכה עוד יותר, הוא הסימן היחיד
להרפתקאות לילותיו המרגשות, חסרות הגבול. הוא מביט נכחו ורואה
את אם הבית, כהרגלה כבר מסדרת את חדר העבודה תוך הגנבת מבטים
של חוסר שביעות רצון לעברו. לעיניו גם היא ואשר סביבה מורכבים
מאותיות ומילים, מילים כמו "צל", "נייר" ו-"שדיים", והוא מעמיד
פני מאזין לשטף דיבורה הנוזף בו בדרכו אל חדר האמבטיה לרחוץ
פניו, בעודו מעלה בעיני רוחו הטיות שונות בזמנים שונים למילה
"מגהץ".

כי מילים הן חייו. הן הכל. לכל דבר יש מילה, ומילים מגדירות
ממשותו של כל דבר. היכן שפיזיקאי רואה כאוס, הוא רואה תבנית,
תבנית מסודרת ונקיה המורכבת מאותיות על גבי אותיות המתחברות
במילוני דרכים שונות ויוצרות משמעות לכל. מהמילה "גרגר" ועד
המילה "יקום", מהמילה "תרבות" ועד המילה "חרבון",
מ-inevitability ועד fuck, מ- bestehen ועד kröte, לכל
עצם ומחשבה ורגש קיימת מילה לתארם, אחרת פשוט אינם קיימים.

מלבד אותה מילה. בחלומו צרח אותה בייאוש, אך כעת בהקיצו אינו
מסוגל לזכרה. הוא מעיין ברשימותיו, חזור ועלעל. תשוקה: חשק
חזק, תאווה, רצון עז, וכיוצא באלה. מילונים לועזיים מראים
מקוריות דומה, הנוצריים שמביניהם מנכסים אותה בשמו של קדושם,
לתאר את נכונותו לסבול עבור האמת שלו. אברהם מחייך בהבנה מעל
כוס התה. בגיל 78 הוא יודע היטב כמה קרוב היה להיצלב אף הוא
מספר פעמים בעבר על דבקותו החריגה באמת שלו, בשל תשוקתו
הקיצונית ללשונות.

החיוך נמוג. תשוקה? האם באמת בכזו קלות ניתן לסכם חיים של
כתיבה וקריאה ומספור והגיה והרהור במילים? האם בכדי מילה אחת
ניתן להביע את אשר חש אל אותיותיו ומלותיו? התה איבד את טעמו.
לפתע חש הוא צורך לזעוק שוב, כפי שצעק בחלומו, אך הוא עוצר
בעצמו, מחשש פן יפחיד את אם הבית. מה גם, חושב הוא ביובש,
שהתועלת בדבר מוטלת בספק. הוא מביט מחלון המטבח אל השמש הצעירה
בחוץ, אל הים הכחול שנדמה מזין את הכבישים במכוניות ובני אדם,
סבלני ועצום כפי שהם קטנים וחסרי סבלנות. מהדלת יכול הוא לראות
את ארון הספרים בחדר עבודתו. מילונים, קונקורדנציות, מאות
מאמרים, הרבה מהם פרי עטו, בשפתו האהובה עליו כל כך. מיד ילך
ויעיין באילו מהם מעט, יחיה את חלומו ויתעודד. אולי היום ימצא
את המשמעות.

אברהם אבן שושן (1906-1984), מילונאי ובלשן עברי. חתן פרס
ישראל ללשון, התשל"ח (1978), חתן פרס ביאליק לשנת 1981.
(http://he.wikipedia.org).