על ספסל מציתה את המוות...
ילדה-אישה חצי מתה.
גוססת ביסוריים השטותיים של עצמה.
מעיין פרח שלעולם לא יפרח.
לא ברור מה היא עושה על ספסל לבדה.
צופה.
באנשים שנושמים, מנסה לתפוס במבטה,
את עצמה.
אולי ניצוץ שמחה שיראה שאין זה הסוף.
אולי דבר מה שיחזיר לה אוויר לריאות,
ויחדיר נשמה לגופה.
חסרת חיים אבל לא מתה.
חשדנית.
מפחדת להביט לחיים בעיניים.
עוד הצתה למוות בטוח בטרם עת.
איך זה,
שממנו את לא מפחדת?
לא.
אותו את מכירה מזמן.
אין מה לפחד.
זה יבוא.
כמו כל דבר רע אחר בחייך...
מממ חיים...
את בכלל מכירה את המושג?
ניסית פעם?
כן,
ניסית.
והרי מאיפה הפחדים והעצבות.
ניסית.
אבל כנראה לא ניסית חזק מספיק, ילדונת.
עכשיו כבר אין טעם,
הנשמה שלך נבלה טרם פריחה...
יום יבוא הכול יגמר.
החיים.
כן גם הם יגמרו.
יגמרו מתישהו.
טרם התחילו.
בינתיים תמשיכי לחייך חיוך שדבק לפנייך כמו מסטיק.
תמשיכי להביט אחורה ולכל הצדדים.
לא נורא ילדה.
זה יגמר.
וכן ירגישו בחסרונך.
אבל שוב.
גם זה יעבור.
הפרחים ימשיכו ללבלב
והציפורים יצייצו והחיים ימשיכו.
אוי החיים...
החיים שלא התחילו.
החיים שלא ניסית.
אבל אין זה מכתב פרידה, קוראים יקרים.
המוות אמנם נושם בגופי.
אבל איני צריכה להפסיק לנשום כדי להבין שאני לבד.
ואין צורך לדמם כדי להרגיש כאב.
הכול כבר מוכר.
וגם זה יעבור.
כמו החיים.
אוי החיים...