צלליות ירח נעו בחלוני, חושך. אור כסוף זוהר מאיר החדר אך
בקושי.
מגע, רחש, שקט.
דבר לא נשמע בדממה שכזאת. תחושה של אחר ומסתורין נקרית בכל
פינות החדר. הצלליות כפוסעות לאורך הדרך ומפסיקות.
בעדינות ואציליות כמדומה ונלבן מן העין, אני ממשיכה. שערי
הבהיר גולש על פני ומסתיר את דרכי שאבדה וחזרה. וחוזר הניגון,
וחוזר...
הו, צלליות ירח נעות בחלוני ואני כשדה לא אחדול מלמצוא אותן.
כדיבוק הנמצא בי אני, והצל, הירח.
גדול ולבן הוא, מסתורי כמו חיי. שקט ואפל, מסדרונות ביתי
מוארים באורו הכסוף. ירח מלא מסתתר מבעד לחלון. דבר לא יכול
לעצור בעד צלליות הירח.
מעבר לקושי, שקיפות מנצחת ונעלמת.
כמחשבה נפעמת, האור נחלש. האור הכסוף, הזוהר, המקודש.
לבנה כסהר אני ניצבת מול חלוני. בוהה בעיניי, משתוממת. הירח,
מושך.
כל צללית שחדרה מבעד לחלוני ניסיתי לדלות ולספוג. הירח מגלה
אותי, אני מפניו לא אוכל להסתתר וגם אם ארצה נפשי לעולם לא
תוכל.
עננים, זזים עם הרוח, משתהים ומרחפים להם הלאה. יחדיו, עם הירח
הם ממלאים את הלילה הקודר, האפל, החזק שמחזיק גם בחלש, המלא
ועם זאת הלא שלם.
לילה שכזה. הו, צלליות ירח בחלוני, נועו!
חושך.