התמימות מוליכה אותך למקום אחר,

התמימות מסנוורת כל יום - אותך - יותר ויותר.
והנוף עוד יותר אחר, ספק בין ערביים - ספק טרום סערה, ספק יפה
ספק נורא.
תקופה ארוכה את מתעלמת מימים אפורים,

הולכת אחרי נופים ירוקים, אחרי דרך משובצת אבנים זהובות,

הולכת יחפה על גבי דרכים לא סלולות.
לא אכפת לך, את עסוקה בלהוביל את לבך בעיניים עצומות אל דרך
שאין לה מוצא. את חושבת ובתוכך עפות המחשבות שתגיעי לעולם יותר
טוב,

אח התמימות... אוי התמימות

רק היא יודעת שתגיעי לדרך עם הרבה מכאוב!

היא לא תעצור בעדך!

היא תמשיך להוביל אותך עד שתכסי אותה...

ואת, את לא תמחלי לה אף פעם על מעשיה הכואבים,

שהרסו לך את רובם של חלקים מחייך התמימים.
את ממשיכה ללכת והתמימות ממשיכה להוביל,

את יודעת שאינך תגיעי לשום מקום,

את ממשיכה, אינך מאבדת אף תקווה...

כי את, במשך הזמן רקמת לעצמך את אותן התקוות
כל כך בעדינות, כל כך ברכות, שאף התקווה לא תצליח להיפרם...

את סומכת על הדרך שבה את הולכת, את סומכת על התמימות שתוביל
אותך אל הטוב.
ואכן, כשאת מגיעה לסוף הדרך, מתגלה לעינייך המכאוב...
בדרך הזאת - הכל נראה לך כל כך רגיל,
התמימות עדיין אוחזת בך, וממשיכה אותך להוביל...
לאורך כל הדרך היא עומדת לצידך, ולבסוף את נאלצת לגלות עד כמה
התמימות אילמת,

עד כמה כואבת...

את נדהמת איך אותה תמימות גרמה לך להיות עיוורת,

חסרת יכולת להבין את משמעות הדרך שהובילה את לבך לאותו הכאב
ששוב מתפרץ וקורע את הלב!
כל זה בגלל שנתת לה לבחור בדרך שאיננה נכונה
והנה שוב את כמו בהתחלה...
את שוב משחקת ילדה אבודה, בדרך ללא מוצא
את שוב משחקת בתפקיד הזה -
את הילדה התמימה,חסרת כל יכולת, חסרת כל
ביטחון עצמי, מלאה תמימות שעוברת כל גבול.
את שוב הילדה התמימה, שכולם עוברים לידה
כאילו היא רוח,כאילו שאין לה נוכחות כלשהי
ורק בגלל שבדרך שלה היא טעתה,
רק בגלל התמימות,
רק בגלל אותה התמימות -
אותה תמימות שהובילה אותה לדרך ללא מוצא.
היא מוצאת את עצמה שוב אבודה,
אבל ממשיכה ללכת, ממשיכה לכאוב


ולפעמים, גם יודעת לאהוב...