לשבת איתך כמו ילדה קטנה, כמו שהייתי מספרת לסבתא פנינה
סיפורים על סבתא נומי וסבא ספי,
פגיעה וקטנה, לבושה בשמלה צבעונית, עם קוקיות בשיער.
איך שכולם תמיד אהבו אותי כשהייתי קטנה.
איך נראיתי כמו בובה, בלונדינית עם שמלות וקוקיות.
ותמיד כל כך קטנה ומטופחת.
איך שכולם העדיפו אותך, ואיך שנתנו לך לנגן במצילתיים
במשפחתון, ועשו לך אמבטיה לבד.
היית הולכת לסבא וסבתא והיית מספרת להם דברים,
חלקם יפים, וחלקם מפחידים.
והם היו מושיבים אותך על הברכיים שלהם, ומחייכים חיוך מלא
אהבה, והכל היה מתפוגג ברגע ואת היית נרגעת ונדבקת בחיוך
שלהם.
את יושבת איתה ומספרת לה כמה את מפחדת,
כמה כל צעד שאת עושה הוא צעד לפני נפילה,
וכל מילה צורמת לך באזניים,
כי את לא אוהבת את מה שאת היום.
את אוהבת את השיער שלך, ולפעמים גם את הבטן, אבל בגדול את
אוהבת את מה שהיית פעם.
איתו ואיתו, ואת מספרת לה כמה הם גרמו לך להרגיש טוב, ואיך הם
אהבו את השיער שלך והבטן שלך
אהבה אמיתית ושלמה, לא חצי אהבה כמו שאת אוהבת עכשיו.
איך וכמה את מתגעגעת אליהם, אבל עמוק בפנים את בכלל לא יודעת
אם הלב עדיין פועם.
לפעמים קצת כואב שם, ואז את חושבת שאולי באמת את מרגישה סוף
סוף משהו, אבל זה עובר מהר.
איך שאת מפחדת לבד,
ואיך כל צעד שאת עושה הוא עוד טון לצחוק שלהם.
אפילו לתחנת אוטובוס את שונאת ללכת לבד, ושלא נדבר על ללכת
לסופר. אפילו השומר מביט בך מבט מתנשא כאילו היית נייר מתגלגל
ברחוב.
ואולי זה באמת מה שאת
נייר מתגלגל
לפעמים נתקעת ברגליים של אנשים, או נדבקת לנעליים.
את מקבלת סימנים וליכלוך, פה ושם קרע קטן, וקטן פחות.
אבל בסוף תמיד את ממשיכה להתגלגל. |