משום מה, הסיפור שלה לא היה ברור לי אף פעם. איכשהו תמיד
רבנו.
ולא ברור לי למה, כי נורא אהבנו אחד את השני. אבל לא זה מה
שרציתי לדבר עליו.
מה שכן רציתי לדבר עליו היה אותו יום חם באמצע הקיץ, או למען
האמת מה שקרה באותו יום.
זה התחיל כבר בבוקר, שקמתי ופעם ראשונה באיזה עשר שנים ממש לא
התחשקה לי הסיגריה. ואני? בבוקר? לא לרצות סיגריה?
זה משהו שמחייב בדיקה רצינית שלי. לא שאני נורא אוהב את כל
הקטע הזה של לעשן, וגם זה לא כזה משנה לי אם אני לא רוצה פתאום
סיגריה, אבל זה מין משהו כזה שאני רגיל אליו כבר מלא זמן.
בבוקר, קמים, מדליקים סיגריה, ואחרי זה הולכים להתארגנות
ומתחילים את היום.
ותמיד עישנתי בבוקר לא מתוך הרגל, אלא מתוך רצון. הייתי קם
בבוקר עם הרגשה כזאת של "בא לי סיגריה".
אז כשפתאום לקום בלי ההרגשה הזאת, זה מוזר.
תחשבו למשל שאתם רגילים לקום בבוקר ולרצות את הקפה שלכם, ויום
אחד אתם קמים וחושבים לעצמכם שהדבר האחרון שבא לכם עכשיו זה
כוס קפה. אתם תחשבו שהשתגעתם. אז אני חשבתי שהשתגעתי. אבל
דווקא די אהבתי את השיגעון הזה, כבר כמה זמן שאני אומר לעצמי
שהגיע הזמן להגיד חלאס לסיגריות, או לפחות להוריד את הכמות
אז אמרתי סבבה, והמשכתי את היום כרגיל.

הלכתי למקלחת, עשיתי מקלחת של בוקר כמו שאני אוהב, ואז הלכתי
למטבח, הכנתי לה ארוחה, סתם כי היה לי מצב רוח טוב אחרי הלילה
של אתמול. דיברנו הרבה בלילה. היינו ממש פתוחים. כבר המון זמן
לא דיברנו ככה, ואתמול בלילה גילינו אחד לשני את כל ה שהסתרנו
בזמן האחרון. אנחנו משתדלים להיות כנים אחד עם השני, אבל יש
דברים שאתה שומר לרגע הנכון כדי לספר, או שסתם לא יוצא לך. אז
אתמול עשינו "השלמת נתונים" אפשר לקרוא לזה. הבאתי לה למיטה את
האוכל, הערתי אותה עם נשיקה, הכי רומנטי שאפשר.
אבל היא, במקום לאהוב את זה, שככה אני משקיע סתם כדי להראות לה
שאני אוהב אותה, חטפה עליי את הקריזה שלה.
"מה אתה חושב שאתה עושה? מה אתה מנשק אותי?!? אתה יודע שאני
שונאת את הריח שיש לך מהפה בבוקר!!!! ובכלל מה זה האוכל המגעיל
הזה ?ממתי אני שותה קפה על הבוקר??!?!?!"
(שלוש שנים אנחנו ביחד, שלוש שנים שאנחנו קמים בבוקר אני
לסיגריה שלי והיא לקפה שלה)
אבל בסדר. יאללה. היא רוצה לכעוס, מי אני שאפריע לה. אמרתי
סליחה יפה. והלכתי לחוף.
בחוף חשבתי שאף פעם לא הבנתי מה הסיפור שלה. איכשהו היא תמיד
מצאה על מה לריב איתי. למרות שנורא אהבנו אחד את השני. אז
החלטתי להגיד לה שאני רוצה הפסקה. שנמאס לי מהריבים שלנו
ומהקריזות שיש לה עליי. כשחזרתי הביתה היא כבר לא הייתה. היה
רק פתק קטן על המקרר, כתוב עליו "שלום".
כשפתחתי את המקרר להוציא את הקולה הוא היה נראה לי ריק. לא
הבנתי, עד שקלטתי שכל האוכל שהיה "שלה" (כל אחד מאתנו אהב
דברים שונים. היו דברים שאני אכלתי והיא לא נגעה, והיא דברים
שהיא נורא אהבה ואני לא יכלתי להריח אפילו) נעלם מהמקרר. לפחות
היא השאירה לי את הקולה. אם היה דבר אחד ששנינו הסכמנו עליו זה
הקולה. (אפילו נפגשנו בזכות הקולה. סיפור מצחיק למען האמת. אבל
לא מתאים לכרגע). הלכתי עם הבקבוק לחדר שינה, רציתי לראות אולי
היא הייתה רעבה ואכלה במיטה מול הטלוויזיה. אבל אם כן, אז היא
סידרה אחריה, כי היה שם נקי. באופן יחסי. נקי בשבילי זה שיש לא
יותר מארבע חולצות זרוקות על הרצפה. נשכבתי על המיטה והדלקתי
את הטלוויזיה.
אבל היא לא נדלקה, לפחות לא שמעתי אותה נדלקת. אז כיונתי את
הלט יותר טוב, שיצביע לכיוון הנכון, לאיפה שעומדת הטלוויזיה.
אז השלט הצביע ישר על הקיר הלבן.
לא הייתה שם טלוויזיה. הי לקחה גם אותה. טוב היא שהביא אותה,
אז היא לקחה אותה. במילא אני לא מוצא את עצמי עם כל מה שמשדרים
היום.
אם אין טלוויזיה, אז לפחות יש מחשב, חשבתי, והתחברתי לאינטרנט.
היה לי מכתב בהוטמייל, אז קראתי אותו. הוא היה ממנה.
היא אמרה שהיא עוזבת אותי, שנמאס לה מהריבים שלנו, מזה שאני
תמיד מעצבן אותה ואף פעם לא מבין למה. היא אמרה שאני אף פעם לא
מבין אותה. מוזר, אני לא כל כך מבין על מה היא דיברה, תמיד
הבנתי מה היא אומרת, מה היא מתכוונת. בעצם חוץ מבפעמים שהיא
הייתה חוטפת את הקריזות שלה.
לא היה לי מה לעשות, אז לקחתי את הגיטרה והלכתי לשבת על החוף
לנגן קצת. יש איזה מקום שאני תמיד יושב בו על הסלעים כזה במקום
שקט שאתה שומע את הגלים אבל לא את האנשים. תמיד הסתדרתי יותר
טוב עם הגלים מאשר עם האנשים. הגלים לא עושים רעש, יש להם קול
מרגיע. והם גם לא סתם מתעצבנים עליך פתאום. ואם הם מתפרעים
לפחות יש להם את האפשרות להגיד שזה בגלל הרוח.
תמיד כשהייתי יושב במקום שלי ומנגן הייתי מכיר אנשים חדשים. כל
פעם היה עובר מישהו, או כמה מישהוים, ועוצרים, מבקשים איזה
שיר, אומרים סחתיין, מתחילים לדבר.
ככה אהבתי. לשבת על החוף בזולא שלי, עם הגיטרה, ולנגן, לחכות
לאנשים שיבואו, לתת לעולם להיות בלעדיי קצת.
לא יודע למה, אבל לא כיביתי את הפלאפון הפעם. איך אומרים? "פרח
מזיכרוני.."
פתאום הוא צלצל, הפלאפון. קול של גבר זר. הוא אמר שקוראים לו
אביחי או משהו כזה, ושהוא שוטר. הוא ביקש ממני לבוא לתחנת
המשטרה, שרוצים לשאול אותי כמה שאלות.
השוטרים אמרו שלפי העדויות היא נעמדה באמצע הכביש והתחילה
לצעוק על ילד שרק קיבל את הרשיון שהוא לא יודע לנהוג ושהוא
מסכן את כל מי שעל הכביש בגלל השטויות שהוא עושה. הילד כנראה
היה קצת עצבני אז הוא הכניס לראשון ועלה עליה.
אמרתי לו תודה יפה, לאביחי הזה, והדלקתי סיגריה. מה אני כבר
יכול לעשות?
היא מתה, ואני תכלס אולי קצת עצוב, אבל לא כל כך מופתע, ציפיתי
שזה יגיע מתישהו.
הרי תמיד אמרתי שהקריזות האלה יהרגו אותה בסוף.