חה.
אתמול שוב נפגשתי עם שירה. בסתר. כמובן. אף אחד לא אהב אותה.

הייתי ילדה מאושרת. חייתי חיים רגילים של משפחה מאושרת וחברה
הכי טובה וכלב קטן ופרוותי שקוראים לו פייר. זה שם צרפתי.
אני זוכרת שנפגשנו, אז, המון, עם או בלי ברירה, היינו נפגשות.

אנשים אמרו שכבר אי אפשר להבדיל ביננו, כאילו אנחנו תאומות.
ואכן, היינו תאומות. בנפש, כמובן, לא במובן הפיזיולוגי. נפגשנו
רק ביסודי.

כל יום היינו מתקשרות אחת לשניה ומדברות שעות על גבי שעות, והן
היו עוברות כמו כלום. היתה לנו אפילו תורנות - מי תתקשר ומתי.
בסוף כל שיחה היינו קובעות את זה.

ביום שלישי אחד היה זה תורה להתקשר. אני זוכרת את זה בבירור,
כי כתבתי את זה על הפתקאות שתמיד היו ליד הטלפון. ישבתי שעות
ארוכות ליד הטלפון, ובכל צלצול שלו קפצתי משמחה, ובכל פעם שזה
היה לאבא או אמא נעצבתי.

"אמא," פניתי אליה, "למה היא לא התקשרה? מה קרה לה?"
"לא יודעת, אולי תנסי את להתקשר?"
"לא".
"למה? תשאלי מה קרה לה".
"זה תורה להתקשר".

למחרת לא נפגשנו. היא התעלמה ממני לגמרי.
וגם ביום שאחרי זה.
ואחרי זה.
אחרי שבוע וחצי של התעלמות רצופה היא ניגשה אליי.

היא לא אמרה כלום, רק הסתכלה לי בפנים, בעיניים. העיניים שלה
היו אדומות והלחיים לבנות.
כמו ליצן מוזר או שד.

היא נכנסה לדיכאון.
בתחילה ניסתה להסתיר את המצב, ובסוף היא התייאשה מהמצב. התחילה
ללבוש שחורים. לחתוך את עצמה. היא היתה מבריזה מבית הספר. היה
לה פוטנציאל להיות מורה.
אנשים פחדו ממנה. פחדו להתקרב אליה.
"היא נושכת" הם צחקו.

הם פחדו לחלות כמו שהיא חלתה. הרי ידוע שמחלות  הן מידבקות.
וגם אני. לא רציתי לחלות. לא רציתי להיות כמוה.


היא התאבדה. אהבתי אותה. באתי להלוויה. אני היחידה שהייתה שם,
מלבד אביה וכמה חיות אובדות.

ואתמול,
אתמול נפגשתי עם שירה שוב. אחרי הרבה זמן.
היא אמרה לי שלום והתחבקנו והיא בירכה אותי והכירה לי את כל
החברים שהיא הכירה. היא הראתה לי מה היא עשתה כל השנים האלו
ואמרה לי מה יהיה לי נחמד לנסות.

ואף אחד לא יודע.

מעניין מתי יגלו,

את העץ, החבל,

ואותי.