גלי היא ילדה זהב. כך לפחות אומר לה מר ברדליים, הוא המדען
השכונתי. הוא נוהג להסתובב לו אפור וערירי ברחובות ובצמתים
ובמתנ"ס, כן, גם במתנ"ס, בעודו טוען כי אין אדם צריך יותר מן
המדע.
"מתי תחדל מכך, מר ברדליים?" שאלה גלי, שהיא ילדה זהב.
"כנראה כאשר יפגע בי ברק" אמר מר ברדליים ופגע בו ברק.
גלי מסתובבת לה בעיר, יורדת לים ומשחימה. לצדה עומדת י.
ומבהיקה מלובן, לובן לובן לובן, מכאיב בעיניים כמעט. בלילות,
כשנוחתת על י. מוזת הקריאה לאור מנורת לילה מעוורת, נדהמת היא
מהאור המשתקף בזרועותיה ובכפות ידיה ובשפתיה המבהיקות מלובן
לובן.
אבל די לנו בזה.
גלי היא ילדה זהב. וכשבא הסתיו אל חלונה, נושר עלים עלים,
מתחילה היא לשיר ולזמזם ולפזז וכל היוצא בזה. יש ארוכי שיער
שחושבים כי אין יפה מזה בעולם, אבל גלי לא יודעת. זה ככל הנראה
טבען של ילדות זהב, ככל הנראה.
"על קברי צדיקים שמעת?" שאל אותה מר ברדליים בטרם קרה אסון.
"אילו צדיקים?" שאלה גלי. "שמעת?" ענה לה זה. ואז הסתנוורו
שניהם מן השמש שפגעה בעורה הלבן לבן של י. שהחלה נמסה לאטה,
ואף אחד לא הצטער.
גלי פולטת עשן ולו ניחוחות נעימים. לא נשרפת, חלילה. כנראה זו
דרכן של ילדות זהב. לצדה הכל מרגישים בנוח וי. נמסה, תחת שמי
תכלת מצוירים על התקרה וכלבה גדולה ולבנה שמתעופפת בינות
הסובבים שלמרות זאת, מרגישים בנוח.
תנועות רפטטיביות, כן. זהו עולמה של י. ואילו גלי, ילדה זהב
באופן כללי, כה נינוחה. מנוקבת לה מכאן ומכאן ולמרות הצבע, גם
טבעית לגמרי. וחיוך לה כאלפי מאורות למרות שהם אינם בוהקים
כלובן לובן לובן לובן לובן, כי אם בצורה חיובית כזו, נטולת
עכבות.
ואז ירדה היא מחייכת והתיישבה על ספסל בגן. השכנים הרסו את
הכורסה, כן. ושמעה קולות חוזרים ונשנים מכאן ומכאן ומנין לה?
ואז הופיע לו פלג של לובן וסבב סביבה והציף אותה בחום מכוון.
וכולם הרגישו בנוח.