התעוררתי באמצע הלילה, עירנית לחלוטין באופן מפתיע.
אתמול התאמנתי עד שעה מאוחרת על הריקוד החדש שלי. כשאני רוקדת
אני מרגישה איך כל תנועה מצמיחה כנף מגופי וכל התנועות יחד
יוצרות כנפיים המרימות אותי מעלה באוויר.
לאחר שאני מסיימת לרקוד, אני חשה איך הכנפיים נסגרות לאט לאט
ואז אני יורדת בעדינות בחזרה לקרקע עם תחושת הקלה ענקית.
אחרי שרקדתי קראתי בפעם השמינית בערך את "תעביר את זה הלאה"
מאת קתרין ריין הייד. זה מספר על איזה בחורצ'יק קטן שהגה רעיון
שישנה את העולם. הוא עשה שלושה מעשים טובים לשלושה אנשים שאינו
מכיר והאנשים האלו היו צריכים גם לעשות טובה לשלושה אנשים שהם
לא מכירים וכך הלאה עד שתיווצר שרשרת בכל העולם של מעשים
טובים.
כשאני מגיעה לקטע שבו הילד הזה מת, אני תמיד חשה את הצורך
למחות דמעה ולקנח בסיגריה, ואז אני חושבת שזה באמת היה נפלא אם
היו קורים דברים כאלו. התמימות היא זבל בעיני המבוגרים ואוצר
לילדים, לכן היא שמורה אך ורק להם.
צלצול טלפון קטע את מחשבותי.
"מיקי, זאת אילנה, את לא יודעת מה קרה! נדבוש לא חזר הביתה
עדיין, אני לא יודעת מה לעשות. מיקי, את חייבת לעזור לי!"
ברגע שמדברים עם אילנה הדבר האחרון שאפשר לצפות ממנה לאמר
בשיחה יהיה "הי". היא אשה שלא אוהבת להסתבך במילים ארוכות.
הדבר השני שאף פעם לא יפתיע אותי באילנה זה צרות והבן שלה,
הצרות פשוט מתמגנטות אליו, אולי זה בגלל שהוא הילד הכי חנון לא
רק בבית הספר שלו אלא בכל השכונה. אני נהנית לחשוב שאולי יום
אחד אני אמצא רעיון גאוני שיעזור לו אבל עד עכשיו הוא פשוט לא
הופיע או שפשוט לא התאמצתי מספיק...
"בסדר אילנה, אני רק מתלבשת ובאה."
"תודה נשמה, לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיך. אוי, ואם שכחתי
לאמר אז הי."
השיחה נותקה.

באותו יום בערב, כשחזרתי הביתה, קראתי בעיתון על שני בריונים
ששברו לילדה קטנה שתי צלעות בגלל שהיא סירבה לשכב איתם. אני
חושבת לעצמי, מה יקרה אם דבר כזה יקרה לנדב, כלומר לא שירביצו
לו מכות אם לא יסכים לשכב עם מישהו (אם כי יש לציין שהוא בחור
שחיפון עם שיער שחור ארוך ובמבט מוטעה ניתן לחשוב שהוא בת),
אבל מה יקרה אם פעם אחת הוא באמת יכנס למצב בלתי הפיך, רק
אתמול חטף פנס בעין מבחור בפיצוחיה ליד.
רגע... יש לי רעיון...

"רוקח! את שוב מאחרת!"
ושוב ירקת לי בפנים, אתה הבוס הכי זבל שהיה לי בחיים, איך אתה
מצפה ממני להיות כאן בשמונה בבוקר כשאתמול בשלוש בבוקר
התרוצצתי בין נרקומנים בלוד בשביל כתבה מסכנה אחת.
זה לפחות מה שרציתי לומר לו...
"סליחה רמי, כלומר מר מסיני, פשוט מכונת הקפה הייתה מקולקלת
והייתי צריכה לחכ..."
"מוזר, ראיתי אותך לידה לפני חמש דקות והכל היה בסדר גמור,
עדיף שתמצאי לי כתבה ולא עוד תירוץ מטופש, גו!"
לפעמים אני מתביישת לדבר על המקצוע שלי. הייתי רוצה לאמר שאני
רקדנית או סופרת, משהו כזה שאפשר להתגאות בו, שבא ממך ולא
"כתבת במוסף סלבריטי".
נשענתי לאחור ונאנחתי. החלטתי להמציא איזה קטע על בראד פיט
ואנג'י, משהו כמו מה הסיכויים שלהם ביחד, אפילו הדפסתי איזה
קטע ממחשבון אהבה על כמה אחוזי התאמה יש להם, אני לא מאמינה
שיש אנשים שבאמת קונים דברים כאלו.
כשחזרתי הביתה אילנה חיכתה לי מחוץ לדלת עם חבילה של אוכל סיני
וחיוך של חצי מנה פלאפל.
"שלום", היא אמרה, אילנה אמרה שלום... יום הדין הגיע.
מיד הכנסתי אותה לבית ושאלתי לפשר הדבר.
"טוב מיקה, זה בקשר לנדבוש, מישהי שלחה לו מכתב! היית מאמינה?!
כלומר, ברור שלא התכוונתי להסתכל אבל זה היה על המיטה ו...
ופשוט לא יכולתי להתאפק."
התחלתי להרגיש אדומה.
"הוא פשוט חזר אתמול ולא הפסיק לחייך. אמרתי לעצמי שזה לא
מתאים לנדבי, שאולי הוא שמע על איזה משחק מחשב חדש או משהו,
אבל אפילו זה... מיקה, את מרגישה טוב? את מתחילה להאדים?"
"אני בסדר, באמת, אני רק מתפללת שאקבל העלאה במשכורת ואז אוכל
לקנות מזגן שלא שובק חיים כל עשר דקות."
"כן, באמת חם, אבל בואי לא ניתן לזה לקלקל את השמחה."
ישבנו ואכלנו ואז אילנה התחילה לקרוא את המכתב.
באמת שאת לא צריכה לקרוא את המכתב אילנה, אני כבר יודעת בדיוק
מה שכתוב שם, הרי אני כתבתי אותו! רציתי לומר לה אבל לא
יכולתי.
"לנדב היקר,
אתה לא מכיר אותי אבל אני כבר חושבת עליך די הרבה זמן
אני יודעת שמאחורי "החנון השכונתי" מסתתר ילד נהדר
ואני רוצה לעזור לך למצוא אותו
אם תסכים
אני מבטיחה שתמצא גם אותי
שלך
-הא-ל-מ-ו-נ-י-ת-"

הייתי מאושרת שהתוכנית התחמנית שלי באמת עבדה, אבל הדרך עוד
ארוכה...
התחלתי להרגיש איך השלב הראשון בתוכנית שלי, הצמיח בי כנף...

המשך יבוא...