החלמה

בשביל הכסוף היא הולכת, עולה מן האופל בשנית, בדרך-לא-דרך
המיועדת לכאלה שמגיעה להם הזכות ללכת בה, ובה בלבד.
מנערת אבק ממדפים ישנים בתוכה, מסתכלת סביב ורואה את האור
בשנית.
מטפחת תקווה ומשקה במים קדושים, מחבקת את הרגש החדש בעוצמה
ובעדנה גם יחד. מושכת עצמה לתוך הכאוס החופשי, לתוך העולם אליו
תמיד היתה רגילה, ומושכת אותו לתוכה.
לא עוד עינוי, לא עוד סבל. לא מכוון, בכל אופן.
מעכשיו, תתמודד היא עם מה שיביא לה העולם, ולא עם מה שמביאה
היא על עצמה.
ושוב היא בדרך הנכונה
להיות שלמה.


טירוף

מתעוררת לאיטה, מחייכת לראשונה מזה דורות. פוקחת עיניה למקום
לא מוכר ותוהה לרגע מה עושה היא שם. מפשפשת בראשה אחר התשובות,
אחר המעשים, הסיבות שגרמו לה לעשות את שעשתה בעודה בלתי-מודעת
בעליל.
החיזיון מתערפל, תמונות מופיעות ועמן הבזקי רגשות מעורבים.
ואיפה היא?


זיכרון

זיכרון של ילדות צף במוחה, תמימות ושמחה והבטחות לרוב, ידיעה
שהכל יהיה בסדר אם רק תיקח לעצמה את הזכות המגיעה לה - לשלוט
בעצמה.
זיכרון ילדות הוא ותו לא, היא אומרת.
או שמא?


אהבה

ומה היא, בעצם, האהבה אשר כולנו מדברים עליה שוב ושוב ללא הרף?
האם היא טובה או רעה, הגיונית או חסרת כל תבנית? מטריפה חושים
או מכלה נשמות?
ואולי היא בעצם רק לאו?

28.06.05