אתה ישן עכשיו, כל פעם שאתה הולך למיטה אני מתכרבלת בלק המזעזע
שמוציא מתוכו להבות ומורחת בשקט חרישי על הכר שלך.
כשאנחנו עושים אהבה, הוא נמרח ומשאיר כתמים סגולים על כל גבי -
והרגליים מצידן האחורי, במקום סימני מתיחה - מכילות רעש של
קיטור ושכול.
במקום בו מנוחות הציפורניים המודבקות שלי, כמה תקליטים ובושם
זול שהביאו במיוחד לצליפתן העדינה של רוחות הקיץ בחוצות ארצנו
והלוואי שריחו הדבוק של מצחצח הנעליים מיפו היה מחזיק מעמד על
סוליות נעליי כפי שאנחנו נישן אחוזים בשני, אני בסרעפת הנודדת
שלך ואתה בעורקי המתפתלים (עד שכאילו ואני מנסה לדוג בחכה אחת
ארוכה את הנשימות שלך, ואתה עם הראש הפשוט וצר-המוחין, מהדק את
הפתטיות שלי בכך שמסלסל בידיך העירומות את החכה הרטובה שלי
מהמים, מושה אותה ביום השרבי בו אפשר לשמוע את העצים מתקלים
ביערות הנצחיים של נדודי השינה).
המסמרים חודרים לקירות, בשורה של מופת - ס"מ על ס"מ ננעצים
וחידודם נבלע בתוך תקתוק שעון המין שלנו.
התמונות שנתלו על הקיר - עצים עבים שחלולים מחומר גלם ומלאים
בילדים קטנים בלי בשר ובלי שיניים, לפעמים נראה לי שבמקום לנשק
אותך כל מה שאני צריכה זה לעשות הוא לנשוך את השפתיים המתוקות
שלך, כה חזק עד שהדם יתפוצץ לו בין החניכיים והטעם של לשון
האקליפטוסים שלך תתפרע כשתגיע תקופת הייחום - (אתם נוהגים
לקרוא לה השרב הגדול, אך אני עדיין לא מצליחה להבין מדוע
הרמאות של גמירה ושפיכה תוביל לאינטימיות גדולה, כשבמטבח מתחת
לאור ניאון אינך מסוגל אפילו להושיט לי את סכין הגילוח של
תפוחי האדמה).
הערימות של הילדים מזכירים לסבתי תמונות ילדות נוראיות,
"הפרובוקציה מאחורי דור שאיננו יותר מעפר" והאמת שלי מתגנדרים
עכשיו לנשף הסיום שלהם, ואני מנפחת להם את הריאות - מקווה
שהלילה יירד ואתה לא תשקע בדמדומי הלילה שלך כשאני עם הגב אליך
בוכה את נשמתי כמו זרה שצריכה לקלף תפוחי אדמה רקובים כדי
להבריח כמה מתחת לגדר ולהחדיר לתוך גופי שלא אקיא עלים קטנים,
גבעולים עם ריחות הזוועה שחברי ואני מעשנים להנאתנו על שפת
הכינרת כמו מתבגרים אמיתיים ומשקרים כמו גברת ואדוני.
יצירות האומנות שנובעות מדחייה כמו אותו ריקבון שמעלה עובש
כשמועכים אותו עם הנעל ובולעים כדורי שינה כדי להתעלם מהכאב
החודרני שמתפרק לי בגרון ונחתך פרוסות נשיות כשמריחת הלק נראית
לעין בלתי מזוינת כמנהג אותנטי - מערבי לכל דבר.
( ללא כל הכנה מוקדמת, שכבות דקות מתאחות חזרה לקודקוד ראשך
וכעת "העצב הדהוי" שכל נקבה קדחנית נהנית להשתמש בו כדי לתאר
משקעים בחייה - נמהל בקוניאק ומקדם שירה זולה לראש מועצת עיר
השוטים).
כשעזבת, לא לשווא הייתה התקופה המרה כאור הניאון במטבח, לעיתים
הכעס בדיוק כמו העצב, נבלע בתוך כוס הנמרה ומוציא מתוכנו את
ההסתגלות הנעימה ביותר לשינה רצופה התעללות אכזרית, שריטות
בעורף, ועריצות שתלטנית אחת שקורעת את הלילות שלי לחלוקי הנחל
באגם קטן וחינני:
עושה מהן הרגל שכיח, שותלת אותי באדמה. |
