אני יושבת לבד, בחדר,
לא גדול, לא קטן, בינוני.
יש פה תמונות, חפצים,
הם מזכירים לי אנשים.
אני יושבת לי באמצע,
וחושבת, חושבת הרבה,
חושבת לאט, הכל רגוע.
כלום לא קורה.
שום דבר לא זז.
המחשבות מתרבות,
הן קצת  מלחיצות,
לא יודעת מה קורה,
כבר אין פה תמונות, חפצים
ואני לא חושבת על אנשים.
הקירות, הם מתקרבים. סוגרים.
מתקדמים. מתקדמים. לוחצים.
אני לא יודעת מה לעשות
אני רצה, מנסה להדוף.
מנסה לדחוף אותם חזרה למקומם.
אבל אלו חזקים. חזקים כל כך.
אני חסרת אונים, מה לעשות? מה לעשות?
רצה מצד לצד, מנסה למצוא פרצה.
אני רוצה לברוח, לברוח מהר.
איך? מאיפה? יש לי זמן?
למה אין פה אף אחד?
ואם אני אצעק? ישמעו?
אני צועקת, צועקת חזק, לעזרה!!
למה אף אחד לא בא?
שלא יחלצו, שרק יהיו איתי.
אני צריכה חיבוק.
למה אין פה אף אחד???
מה זה יעזור בכלל?! מה הם?!
אנשים. כמוני. כולם.
אני יכולה לבד.
אני יכולה הכל.
אני רק צריכה לנסות.
הקירות!! הם מתקרבים.
הם כל כך צפופים עכשיו.
מה לעשות?! מה לעשות??!
אני דוחפת שוב, חזק יותר.
במרץ.
אין לי במה להאחז.
זה נגמר. הם תכף כאן.
איך אני יוצאת מזה? מה לעשות?
יש לי כל כך הרבה דברים לסיים.
מה אני עושה פה?!
איך זה התחיל בכלל?!
מה זה? מה זה? איפה כולם??!!!
איך זה קרה? ממתי קירות זזים?
איך אני יוצאת מפה?
מהר!! אין זמן!! מה לעשות?
מה לעשות? אני צריכה עזרה!
אני מודה. אני צריכה!
בואו כולם, יחד נוכל להדוף אותם.
בואו מהר.
אף אחד לא בא.
תכף.
כאן.
סגרו.
לחץ.
נגמר.
סוף.
היי, איך זה קרה? זה לא משנה. אני בחוץ.
הם פשוט עברו, כלום לא קרה, יצאתי.
אני בחוץ, הקירות נעלמו.
הנה התמונות, הנה האנשים.
הם מחייכים. הם היו פה כל הזמן.
הם ידעו שאתמודד!!
לא, הם עזבו אותי. למה?
למה הם עזבו אותי?
הם כאן בחוץ! הם שמעו את הצעקות!!
למה אף אחד לא עזר לי?
לא נורא, העיקר שאני בחוץ. התמודדתי לבד.
לא!!! הם כאן!! הם שמעו!! לא אכפת להם?!
הפקירו אותי להתמודד לבד עם הקירות.
אני לא הייתי עושה דבר כזה.
מה זה? אני שומעת צעקות...