[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יעל רוזנס
/
כל האנשים כולם

כשנכנסתי לחדר של אחי כמעט הקאתי מהריח, 'לעזאזל, תחליף סדינים
לפחות.' חשבתי. הסטריליות לא ממש הייתה הצד החזק אצל אחי. הוא
הגעיל אותי. בעצם, אני שונא אותו. אני כל כך שונא אותו. מופת
הישראליות. אידיוט, זה מה שהוא. תחושת מבוכה עברה בי כששמעתי
אותו נכנס הביתה ומיד יצאתי מהחדר שלו. לא סלחתי לו על מה שאמר
לי לפני שבוע. איך הטיח בפני: "מתי נהיית נושך כריות?!" כאילו
זה היה מצחיק. אני זוכר את היום הזה, שבשבע בבוקר, ממש לפני
שהלכתי לבית ספר, ניגשתי לחדר שלו וסיפרתי לו על מה שאני
מרגיש, וגם על מה שאני לא מרגיש. "רונן, יש לך רגע?" שאלתי.
"בשביל אח? תמיד", הוא אמר. לא רציתי, עדיין לא רוצה אי פעם
לדבר איתו. לא סבלתי אותו שנים רבות, ובאמת, אין שום סיבה
גלויה לעין שאני לא אמשיך עם המנהג גם עכשיו, במיוחד אחרי כל
החרא שיצא לו מהפה ביום ההוא. "מה אתה עושה?" שאלתי. "ביד",
הוא צחק. הוא תמיד חשב שזה כל כך מצחיק. הוא כל כך התלהב מעצמו
עם חולצת ה"קרבי זה הכי אחי" שלו. "חלאס, מה אתה רוצה?" הוא
אמר אחרי זמן מה שלא דיברתי. "אני רוצה שתגיד לי מה אני עושה
בשביל שכולם יירדו לי מהגב". "מי זה כולם?" הוא שאל. "כל
האנשים שקיימים בעולם הזה", אמרתי לו. "בוא'נה, אתה חולה נפש,
אמרו לך? אין לך לאן ללכת? לחברה שלך? לך כבר, מה אתה מזיין לי
בשכל, אתה חושב שאין לי מה לעשות?! מה נהיית רגשני פתאום?! מתי
נהיית נושך כריות?!" הוא אמר כאילו הייתי אדם שהוא לא מכיר.
"רק שתדע לך, שגם היא מטומטמת. חברה שלי. אני לא סובל אותה",
לא עניין אותו לשמוע. הוא התחיל לדבר בטלפון, ואני יצאתי.
הלכתי לבית ספר והתיישבתי בכיתה. הלכתי להוציא את הדברים
מהלוקר שלי, ואחת בשם מירי (היא הידקה את כרטיס התלמיד שלה עם
קליפס לדש הבגד, ככה שידעתי איך קוראים לה) שלומדת איתי באיזה
שיעור אחד, ניגשה אליי ואמרה לי שביקשו ממנה להגיד לי שרוצים
אותי אצל המנהל ושאגש קודם למורה שלי לאנגלית. שאלתי אם היא
יודעת למה, אבל היא כבר הייתה בשיחה מאוד רצינית עם החברות שלה
על החבר שלה. הלכתי לכיוון חדר המורים, מכיוון שאין לי מושג
איפה המורה לאנגלית נמצאת בדרך כלל, וכשהגעתי לשם אמרו לי שהיא
בבניין השני, אצל היועצת. אז הלכתי אליה. כשמצאתי אותה היא
ישבה לה וצחקה עם שאר המורות. היה לה שיער קצר כזה גזור במין
קארה, כמו לכל הנשים המבוגרות שהן חושבות שהן נורא אופנתיות
אבל בעצם נראות כמו גולדה. לפתע היא קלטה שאני עומד שם כבר כמה
זמן, וניגשה אליי. "אוה, שלום לך, אתה מבין שזאת הפעם השישית
שאתה נכשל השנה במבחן?" היא שאלה אותי. "כן, אבל יש לי עכשיו
כל מיני בעיות", עניתי לה. "איזה בעיות כאלו חשובות?" היא שאלה
בלגלוג. "כל מיני. אני אשלים את החומר ואני אגש למועד ב'",
אמרתי בתקווה לצאת מהשיחה מהר. "אין מועד ב'," היא אמרה לי.
"טוב, לא חשוב", אמרתי, כמעט יורק עליה. " טוב. קרה משהו?" היא
שאלה כאילו מצפה שאני אפתח את המעיל ואראה לה פצע דקירה. מה
הייתי אומר לה? היא חושבת שאני מאמין להעמדת פנים הזאת שלה?
"אני, אני סתם... התעייפתי מהחום," אמרתי לבסוף. לא הזיז לה.
היא אמרה לי שלום ואני עשיתי כאילו אמרתי שלום, והלכתי לכיוון
החדר של המנהל.
האורות אצלו ב"חדר ההמתנה" היו תמיד מסנוורים, כמו בחדרי
חקירות במשטרה, והייתי צריך תמיד לשים יד מעל העיניים בשביל לא
להסתנוור.
נכנסתי לחדר של המנהל בושקוב. תמיד כשאני נכנס אליו לחדר שלו
אני חושב לעצמי, 'אידיוט כזה נולד רק פעם אחת'. הקירות בחדר
שלו תמיד מכוסים בשלטים של "בית ספר שרון הוא תמיד ראשון" או
בתמונות של הבת החיילת שלו ובצילומים של הדיפלומות שלו
ממוסגרות. ידעתי שהוא הולך להטיף לי. איך שנכנסתי לחדר שלו,
בלי שלום, בלי מה שלומך, ישר אמר לי: "מה יהיה איתך?!" על קצה
הלשון עצרתי את השיר שעלה לי בראש: 'מה שהיה, תשכח מזה... מה
שיהיה לא משנה...' במקום זה שאלתי אותו: "למה אתה מתכוון?"
כאילו לא ידעתי עוד לפני. "המורות אומרות שאתה יורד בלימודים
והמורה לאנגלית סיפרה לי שנכשלת במבחן," אמר לי.
"אבל אני ממש משתדל," אמרתי. "אמרו לך בתחילת השנה שאתה חייב
להשתפר," הוא אמר לי במבט שטני. "אבל עובדה שאני משתדל כי..."
אמרתי. "תראה", הוא קטע אותי, "או שאתה משפר את הציון שלך
באנגלית או שתצטרך למצוא בית ספר אחר שיבזבז את הזמן שלו
עלייך".
הוא לא היה מוכן לשמוע אותי יותר. "זהו, הדיון סגור, עכשיו
תעוף לי מהחדר!" רק לפני חודש ישבתי בחידון השואה של בית הספר,
והקשבתי איך הוא משבח אותי על הדרך הארוכה שעברתי. "כשאתה רוצה
הכל אפשרי," הוא אמר אז לקהל. אבל מה כל הדרך הזאת שווה אם
אחרי כל זה, הוא עומד פה עכשיו, ומגרש אותי מהחדר שלו בגלל
מבחן באנגלית, שבו נכשלתי בגלל הקושי שהיה לי להבין את החומר?!
אני לא יודע בכלל למה ניסיתי. אני לא מרוצה, הם לא מרוצים, אף
אחד לא מרוצה. למה חשבתי שאני או הם יצליחו להשתנות? הוא איש
דו פרצופי, בעיקר איש לא נעים. איש שישכנע אותך אותך לקחת
משכנתא, אבל לא יחתום לך על ערבות. אבל בכל זאת, התגאיתי שהוא
שיבח אותי על השיפור שלי בלימודים מול המורות, ובכל זאת לא
ידעתי. לא ידעתי למה בכלל רציתי את כל זה. הרי לא הייתי מאושר.
הייתי רק קצת מרוצה, אבל גם זה עבר לי אחרי שהבנתי, שבסך הכל,
אני חשוב כמו ציון בתעודה. הרי מעולם לא ידעתי מה זה להיות
מאושר, עם הורים שעשו את כל מי שמסביבם אומלל. כולם תמיד היו
מאוכזבים ממני, שלא למדתי, כאילו הייתי נרקומן או פושע. מעולם
לא אמרתי להם כלום על כך. גם כשהלכתי להתנדב באגודה למלחמה
בסמים, גם אז כולם אמרו לי, "אתה והשטויות שלך, מה עם הציונים?
אנחנו מאוד מאוכזבים." כבר לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, הרי מה
זה שווה להיות שפוי כשכולם סביבך משוגעים? אף אחד לא תמך בי גם
כשהלכתי לכנס צעירי תרבות בתור חניך העיר. אבל אני כן משתדל,
אני כן משתתף. אבל כמה שאתה נותן מעצמך זה אף פעם לא מספיק.
אז מה אני עושה עכשיו? אני מעלה את הציון? לא יודע. כל הדרך
לבית המחורבן של ליאת חשבתי על השטות הזאת. גם אצל ליאת לא
מצאתי תשובות. נכנסתי אליה הביתה, ואימא שלה אמרה לי שהיא
בחדר. 'בטח מתה להראות לי את הגלולות החדשות שלה שוב'. היא
אובססיבית. היא אובססיבית לגבי הכל. לא מפסיקה להגיד לי איזה
גבר גבר אני. היא משוגעת. יושבת לך על הווריד, ולא יוצאת ממנו
עד שתכה אותה. היא מחכה לזה, לרגע שבו ישימו לה איזו סטירה קשה
שתמעך לה את כל עצמות הלחיים ואת הלסת, ויהיה לה אדום והכל
ידמם על השטיח, והיא תצרח כמו ילדה קטנה (שהיא בעצם די כזאת),
ותתחיל לעשות הצגות שהיא נדהמת מכמות הדם שנוזל לה. נראה אותה
מזיינת לי בשכל אחרי זה על כמה שהיא כל כולה אשה, ומחכה לרגע
שבו מישהו יעביר את ידיו על השדיים שלה. ואם אחרי כל זה היא
עדיין תברבר לי על השטויות הנשיות שלה, אני אקח את השד השמאלי
שלה (הוא כואב לה בדרך כלל), ארים לה אותו בעצבים כלפי הצוואר,
ואגיד לה: "לזה את קוראת שדיים? לזה את קוראת אשה? אימא שלי
יותר אשה ממך, ויש לה ציצים יותר גדולים משלך. עדיף כבר לשכב
עם אמא שלי! הטבע לא נתן לך זין כי את לא צריכה זין, את מספיק
מזיינת בשכל גם בלעדיו, יא גבר עם ציצים שכמותך!"
ובאותו רגע שהיא תיפגע ותתחיל לבכות, אני אשים לה שטרות על
הכיסא, כמו זונה, ואגיד לה "אדיוס מוצ'צ'וס!" אבל כל זה, זה רק
אם היא לא תשתוק. בעצם, שכולם יסתמו. שיסתמו.
ושיפתחו אוזניים. שייקחו סלוטייפ ושידביקו את עצמם לקיר
וידביקו גם לפה. ההורים הפולנים שלי היו ממש מרוצים, אם היו
יודעים שהבחורה שהכירו לי היא נימפומנית עם בעיות פינוק יתר.
הם כל כך אהבו אותה. תאמינו לי, כשאתה רואה אותה עם החצאית
השחורה שלה, והחולצה הזאת של פינק פלויד והעדשות בעיניים, היא
קרוב לוודאי הבחורה הכי מושכת שהכרת. אבל הכל נעלם כשאתה רואה
אותה מתחננת שתשכב איתה בגן הציבורי. אז עליתי אליה. כן, עליתי
אליה, כי לפחות ידעתי שיש לה משפחה נורמאלית. זאת אומרת, יש לה
איזשהו משהו בדם, שיש לו קשר למשהו טוב. זה מספיק טוב בשבילי.
משפחה לא ישראלית. רק חבל שבדיוק כשהם הגיעו לארץ, נולדה להם
בהמה בשם ליאת. אני נכנס אליה לחדר, והיא ישר, כאילו חיכתה לי
וידעה שאבוא, טורקת את הדלת ומתחילה להתמזמז איתי. עצרתי אותה.
"חכי שנייה, ליאת... ליאת... ליאת!" צעקתי לבסוף. "מה? מה?
מה?" היא עצרה והסתכלה אליי.
"את יכולה אולי להעמיד פנים שאכפת לך ממה שיש לי להגיד? ההורים
שלי לא מקשיבים לי אף פעם. אמרתי להם..." באמצע המשפט שלי, היא
עזבה לי את החולצה והלכה להתיישב ליד המחשב. המשכתי לדבר -
"אמרתי להם שאני לא הולך לצבא והם... אמרו לי שהם לא מוכנים
לגדל בבית קומוניסט. איך זה קשור בכלל, אה ליאת? תגידי לי את".
היא לא הקשיבה, היא הסתובבה על הכיסא של המחשב והסתכלה על
התקרה. פתאום היא אמרה לי: "מה יש לך אתה?! אתה הומו? זה
העניין? אתה לא רוצה אותי? אני אשה ואני צריכה מישהו שיוציא את
כל מה שבתוכי". אני לא התאפקתי ואמרתי לה: "אני לא האיש בשביל
זה. הדבר היחיד שאפשר להוציא ממך זה רק את המעיים כי את ריקה
מבפנים ואולי תשתמשי פעם גם בקיסם אוזניים, כי את גם לא מסוגלת
להקשיב. ונגיד שהייתי שוכב איתך, מה אז? היית רוצה אותי? היית
מקשיבה לי? הייתי שוכב איתך כחלק מעסקה שאת מקשיבה לי ואני
שוכב איתך, לאו דווקא באותו סדר, אבל גם ככה לא היית מקיימת את
חלקך בעסקה."
אימא שלה נכנסה לחדר ושאלה אותי אם אני רוצה תה, ואמרתי לה
שאני מאוד אשמח. ליאת הפסיקה להסתובב והסתכלה על אימא שלה.
"אני רוצה שוקו," היא אמרה לה. "על מה אתם מדברים?" אימא שלה
שאלה, וליאת ענתה לה: "על ההורים שלו". פתאום אנחנו מדברים על
ההורים שלי. מסתבר שהיא מסוגלת לשמוע, היא רק לא רוצה להקשיב.
אימא שלה יצאה, וליאת אמרה לי, "מה הבעיה שלך?! למה אתה בכלל
פה?" השאלה שלה גרמה לי לחשוב, למה באמת אני עושה את כל זה.
למה בעצם אני פה איתה. "לא יודע," עניתי לה.
"אני הולך," אמרתי לה, והיא לא עצרה בעדי. יצאתי משם, הייתי
קופץ מהחלון אם הייתי צריך.  כשהגעתי הביתה אימא שלי ישבה שם.
אשה לא יציבה. תמיד חלמה להגשים הכל דרכי, וברגע שאני "מפשל"
היא נכנסת לדיכאונות קשים. בחישוב מהיר יוצא שמבחינתה רוב הזמן
מבוזבז על להיות בדיכאון. הלכתי לשבת לידה בסלון. "איפה היית?"
היא שאלה. "ליאת," אמרתי. "אתה בא איתי לאורה?" שאלה. שאלות
כאלו תמיד הובילו למין שרשרת ארוכה של שאלות אחרות, ורציתי
לבחון אם יהיה לה כוח לשאול אותן שוב ושוב, אז עניתי תשובה
קצרה, "לא"." מה שלום ליאת?" היא שאלה, ואני עניתי "בסדר, ממש
חברה נהדרת, כרגיל."
אימא הסתכלה אליי בצורה מבולבלת שרמזה לי שהיא לא הבינה. עכשיו
הגיע תורי לשאול שאלות. פתאום חלמתי איך אני צועק עליה שהיא
אימא שלי ולא הסוכנת שלי, ובאיזה זכות היא בוחרת לי בחורות
נימפומניות משוגעות. ובאיזה זכות אני בכלל מקשיב לה. ובאיזה
זכות היא החליטה שאני קורע את התחת בלימודים. ובאיזה זכות היא
בכלל הורשתה ללדת אותי!
"אימא, מאיפה הכרת לעזאזל את ליאת?" שאלתי בחצי צעקה מאופקת.
הצעקה היממה אותה לגמרי. היא לא הייתה רגילה לסוג כזה של
דיבור. "חברה טובה מהעבודה," היא ענתה חצי מפוחדת. אבד לי החשק
לשאול, אבד לי החשק לצעוק. "אני נפרדתי מליאת," אמרתי לה בכעס.
"למה?" היא שאלה. "כי אני לא רוצה להיות איתה," עניתי. "ואיך
היא קיבלה את זה? היא נפגעה?" היא שאלה את השאלה המטומטמת
וחסרת האכפתיות ביותר שיכלה אי פעם להישאל בסיטואציה כזאת. "זה
לא מעניין אותי! את לא מבינה?! זה לא מעניין! לא אכפת לי!"
התאפקתי מלחנוק אותה. העברתי את היד מעליה ודפקתי את היד על
השולחן. היא פחדה. היא פחדה ממני. היא ראתה אותי, עומד שם, עם
היד על השולחן, כמעט מנופף בידיים וצועק, "עכשיו גם אני לא
רואה אותך, עכשיו גם אני לא רואה אותך". קמתי ויצאתי החוצה.
אני הולך. 'לא רוצים, לא צריך!' אני צועק. אני הולך, אני הולך,
הולך. לא חוזר. לא רוצה.
אי אפשר. אי אפשר להיות נורמאלי. ואני כל כך מנסה. אני מתהלך
ברחובות שלהם ושומע את כולם צועקים. הם צועקים ואני שומע. ולאף
אחד כאן לא אכפת. אני לא מוצא שום טעם להמשיך, תנו לי רק סיבה
אחת. מי שמוצא, בטח גם ככה לא מבין כלום.



הסיפור נכתב בהשראת סיפוריו של ג'. ד. סלינג'ר.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
שמישהו ייתן
לאיש הזה למעלה
כוס מים!

האחות ימימה


תרומה לבמה




בבמה מאז 27/9/05 12:00
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יעל רוזנס

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה