אם ההורים שלכם גרושים, אני חושבת שהסיפור הזה יהיה לכם יותר
קל להבין.
ההורים שלי התגרשו שהייתי בת 6.
תמיד שהורים מתגרשים יש את קטע כזה שהורה אחד אתה יותר אוהב
מהשני, ככה לפחות היה איתי,
כי לא הבנתי הרבה דברים כמו שאני מבינה עכשיו, אצלי זה היה אבא
שלי,
למה אבא שלי? כי לא ראיתי אותו כמעט וכל פעם שכן היה לי כיף
איתו ועשינו שטויות והיה רק כיף איתו, אצל אמא שלי היה זוועה
לא סבלתי שום רגע מלהיות שם, ריבים כל הזמן, צרחות, דיי לא
יכולתי יותר... היה לי כ"כ רע שם, מאוד רע.
יום אחד שהייתי בכיתה ט'... חזרתי הביתה אחרי שאמא שלי העיפה
אותי מהבית לאבא שלי... הייתי אצלו שבוע, אז חזרתי הביתה ואבא
שלי חיכה לי למטה כי ביקשתי ממנו שיסיעה אותי לאנשהו,
עליתי למעלה לבית... נכנסתי, לא טרחתי להגיד שלום אפילו, עליתי
לחדר אספתי את הדברים שלי, לקחתי את מה שהייתי צריכה, ירדתי
למטה ראיתי את אמא שלי, ברגע שאמרתי שאני יוצאת היא התחרפנה,
היא התחילה לצרוח עלי דברים כמו "מה?! את לא יוצאת! את הרגע
נכנסת הביתה!" וכמובן שהחזרתי לה, "תסתמי את הפאקינג פה שלך
אני יוצאת ואני אחזור מתי שאני ארצה!" הייתי רק בכיתה ט' היה
לי חתיכת פה.
אמא שלי לא נתנה לי לצאת היא חסמה לי את הדלת. היא איימה עלי
שאם אני יוצאת אני לא חוזרת, לא היה לי אכפת כל מה שהיה לי
בראש זה, בת זונה, כלבה שמנה מכוערת תתני לי פאקינג לצאת.
צרחתי לה שאני שונאת אותה. היא בכתה אני רציתי לעוף. ככה היו
הריבים שלי עם אמא שלי.
הרגע שהיא הלכה לאן שהוא, הצלחתי להתגנב ולצאת מהבית אבא שלי
שעצבן אותי גם שכל שנייה התקשר ואמר "תרדי כבר! אין לי כוח
לחכות", אמרתי לו שיחכה שנייה אחת.
יצאתי מהבית, ירדתי למטה אמא שלי אחרי בריצה... ברחתי...
התחלתי לצעוק על אמא שלי עוד פעם, הפעם אבא שלי התערב והתחיל
לצרוח עלי דברים כמו, "תקשיבי לאמא שלך! תעשי מה שהיא אומרת."
ואז ביקשתי שייקח אותי כבר והוא לא הסכים. פשוט הלכתי משם
במהירות, לא יכולתי להישאר במקום הדוחה הזה, המקום שאנשים
קוראים לו "בית".
ברחתי מהבית לכמה ימים. לא היה לי כוח לחזור שנאתי את הבית
שלי.
ישנתי 3 ימים אצל חברה, לא הלכתי לבית הספר, לא היה לי כוח...
הייתי מבריזה מבית הספר מלא פעם.
אחרי כמה חזרתי הביתה, החלטתי לחזור הביתה, לא רציתי אבל ידעתי
שאני צריכה, חזרתי לבית ריק, לא היה שם אף אחד, שמחתי אהבתי
להיות לבד, אחרי חצי שעה שמעתי דפיקות בדלת, הלכתי לבדוק מי זה
וראיתי שזאת השכנה שלי, פתחתי לה את הדלת, היא לא חיכתה דקה
וישר התחילה לשפוך מידע, ולזיין לי את השכל.
"שמעתי מה קרה, על תדאגי... שמעתי שהורים שלך רבו, את יודעת על
מה הם רבו? שמעתי שאמא שלך הגנה עלייך..."
אני: "מה.? על מה את מדברת?"
השכנה: "אני מבינה שלא שמעת בואי ואני אספר לך."
אני: "אהה, טו, טוב."
השכנה: "שאת ירדת למטה ואמא שלך אחרייך ראית שהורייך רבו לא?"
אני: "כן... למה?"
השכנה: "אמא שלך סיפרה לי שבאמצע הלכת, שאת הלכת הם המשיכו
לריב ביניהם."
אני חושבת לי בראש תגיעי כבר לפאקינג פואנטה.
השכנה: " אבא שלך אמר דברים כ"כ מגעילים לאמא שלך!"
אני: "עליה?"
השכנה: " לא, הם היו עלייך..."
אני: ?מה??? מה הוא אמר לעזאזל?"
השכנה: "אבא שלך... הוא אמר לאימך, שכשהיית קטנה הם היו צריכים
יותר "לטפל" בך ובאחיך."
אני: "מה למה את מתכוונת?!"
השכנה: " הכוונה לפי מה שאני הבנתי ואמא שלך הבינה גם, שהיו
צריכים להרביץ לכם יותר שהייתם קטנים..שהיו צריכים "לטפל" בכם
שהייתם רעים."
אני: "מה?!"
השכנה: "הוא גם אמר לאמא שלך, שברגע שברחת ככה היא הייתה צריכה
לגרור אותך חזרה לבית שלך מהשיער שלך, ולא לתת לך לעשות מה שאת
רוצה."
ירדו לי דמעות...לא ידעתי מה לעשות. כ"כ רציתי שהשכנה הזאת
תעוף לי מהחיים ותעוף משם מהר ככל האפשר, לא רציתי לראות אף
אחד, לשמוע אף אחד לדבר עם אף אחד, לא רציתי לצאת מהחדר, ברגע
שהרגשתי שיורדות לי דמעות דפקתי ריצה לחדר שלי, השכנה שלי רצה
לעזור לי ופשוט דפקתי לה את המשפט, "עזרת לי מספיק, תודה לך,
ולא בצורה הנחמדה.
עבר שבוע..לא הפסקתי לבכות, לא יכולתי להפסיק לבכות, היה לי
כ"כ רע...
אתם מבינים, אהבתי את אבא שלי מאוד, הערצתי אותו אולי אפשר
לומר, והוא כ"כ פגע בי,
ניסתי להסביר לו, לדבר איתו, להגיד לו... "היי תקשיב אתה לא
מבין מה אתה אומר! זה פוגע אתה לא קולט את זה?!" וכל מה שהייתי
מקבלת ממנו זה, "אוי נו באמת את יודעת שלא התכוונתי ככה וככה,
אוי שקט כבר עם השטויות שלך זה היה מזמן", דברים כאלה ,
עד היום הוא לא מבין מה הוא עשה... וכיום אחרי כמעט 4 שנים,
הוא עדיין לא מבין למה אני מזלזלת בוא לפעמים, למה אני לא
אוהבת לדבר איתו, למה אני לא רוצה לטוס עליו ולראות אותו,
גם השנה, אחרי 4 שנים, הוא עשה לי שוב קטע כזה, הוא שלח לי
אי-מייל שבוא הוא אמר שאם אני לא אשנה את ההתנהגות שלי ולא
אשפר את מעשיי, לא אשתנה ולא יפסיק לדבר עליו בזלזול, אז אין
לי מה לדבר איתו, ברצינות הוא שלח לי אי-מייל כזה, פשוט
אי-מייל מפלצתי שכזה, איזה מין אבא עושה דבר כזה?, אני לא
מבינה אותו, אני בחיים לא אהיה כזה בן אדם, יש לי עוד המון
דברים לספר שהוא עושה לי, אבל הם אינם חשובים, כי אני חושבת
שהבנתם את הפואנטה. לא ממש התייחסתי לדברים שהוא אמר, כי ידעתי
שהוא בן אדם שמתנהג כמו ילד קטן, אי אפשר לדבר איתו, הוא לא
יודע להיות רציני, אני לא יכולה לסבול את ההתנהגות שלו לפעמים,
וגם מאז שאשתו שתערבה לנו ביחסים גם הכבוד שלי עליה ירד, מאז
כל זה, אני פשוט מחפפת איתו את השיחות מדברת איתו שונה, לא ממש
מתייחסת עליו, רק כדי שירגיש בסדר, אבל למרות הכל אני לא בסדר,
והוא חושב שהכל טוב.
לפני 3 שנים הוא בחר לעזוב את ישראל לארה"ב, זאת לא הבעיה שלי,
ואחר כך הוא מתבכיין לי וכל מיני שיט כזה. לא אכפת לי. זאת
הבעיה שלו.