[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








הכל היה בנאלי להחריד. האווירה, המילים, אני, אתה. כאילו מישהו
כתב עבורנו את התסריט, כאילו נגזרנו מסרט הוליוודי. היו רגעים
שבהם ממש ציפיתי שהמסך יירד והכתוביות יעלו עלינו.
"עכשיו," הייתי לוחשת ואתה היית מסתכל עליי ולא מבין. "עזוב,
העיקר שאני מבינה."
לפעמים קצת ציפיתי לשמוע מחיאות כפיים ברגעים האלה, אבל תמיד
היה שקט. לא שזה היה משנה. ידעתי ששובר קופות לא ייצא מאיתנו,
אחרי הכל בתסריט לא היה שום דבר מיוחד ואפילו המשחק היה קצת
יבש לפעמים. אם לפחות היינו נראים כמו הזוגות הנוצצים האלה
מהסרטים, אבל גם את זה לא היה לנו. סתם סרט סטודנטים זול,
ואפילו לא היינו סטודנטים. קצת כישרון מבוזבז אבל בלי הכישרון,
רק הבזבוז נשאר והוא צורם וצורב את הבטן מבפנים ועושה חשק
להקיא.
הביקורות היו בטח מתות עלינו.

בושם זול מרגישים רק אחרי כמה שעות. בהתחלה הוא משחק את התפקיד
המזויף שלו כמו שצריך, ורק אחרי כמה זמן עננת הריח הראשונה, זו
של הרושם, מתנדפת וכל מה שנשאר אחריה זה הסירחון. קטע די
מוזר.
"את מריחה ממש טוב."
אחר כך הריח מתנדף ורק הסירחון נשאר, ואם כבר אמרת שאתה אוהב
אתה לא יכול לקחת את המילים בחזרה. תנסה, ולא תקבל זיון הלילה.
נשים הן מאוד רגישות. אולי למדת משהו חדש מכל זה, רושם ראשוני
זה לא הכל. גם אם נדמה לך שאתה שוקע בזה, גם אם נדמה לך שאתה
כמעט מתמסטל, תן לזה עוד כמה שעות. אולי תמצא את עצמך מחפש את
הדרך החוצה, לך תדע.
בגלל זה, בושם חדש תמיד הייתי קודם כל מנסה בבית. מסתובבת איתו
קצת בדרך בין המטבח לסלון, מקסימום הריח יהיה נוראי ואז אני
אכנס להתקלח ואדע לא לצאת איתו החוצה בחיים. קצת כמו עם מערכת
יחסים חדשה, הרי לא תיקח את החברה החדשה שלך להכיר את החברים
או את ההורים לפני שתבדוק אותה בעצמך. לא היית רוצה שתפלוט
פתאום משהו ותביך אותך. ולך תדע מה היא עלולה להגיד פתאום,
נשים הן מאוד בלתי צפויות.
איתי לא הייתה קיימת הסכנה הזו, הרי אני הייתי משתלבת במקומות
חדשים כמו דג במים - פשוט סותמת את הפה ולא מעיזה לומר אף
מילה. אפשר לחשוב בטעות שזה פותר את כל הבעיה. מצד שני, הדבר
היחיד שיכול אולי להיות יותר גרוע מבושם שהריח המדהים שלו הופך
לסירחון מהגיהינום אחרי כמה שעות, זה לקנות בושם שמההתחלה אין
לו ריח בכלל.

לעשות עסקים אף פעם לא היה הקטע שלי, אבל בסוף מצאתי את עצמי
נופלת דוקא על הדברים הקטנים. בזמן שכולם אכלו את ה"אם אין אני
לי מי לי" האלמותי מהגן, אני חיפשתי דרך להתמודד עם העובדה שאף
פעם לא באמת היה לי אותי, ופתאום אתה הופעת כדי לסדר לי את
העניינים. מותר לעשות החלפות ככה? אני חשבתי שכן, זה אפילו
נראה לי הגיוני. אני שנאתי את עצמי ואת זה לא היה אפשר לשנות
ואתה אהבת אותי, אז למה לעשות רעש סתם ככה כשאפשר להחליף בלי
שאף אחד ידע.
אתה בטח לא תיארת לעצמך שכשהלכת ממני השארת אותי בלי אני ובלי
אתה ובלי מי ובלי כלום. לא שאם היית חושב על זה בצורה כזו היית
נשאר, אבל זאת נקודה מעניינת להעלות. אם קודם השנאה שלי והאהבה
שלך איזנו זו את זו והשאירו אותי על האפס, אחרי שאתה הלכת
נשארה רק השנאה שלי ופתאום מאזן הכוחות ירד למינוס ואני בכלל
לא ידעתי מה לעשות עם זה. טלטלה כזו תמיד גורמת לאנשים לקחת את
עצמם בידיים. זה כמעט כמו מד השמן באוטו. כל עוד הוא נמצא על
האפס לא אכפת לך ממנו בכלל, אבל כשהמנוע מתחיל להעלות עשן
והאוטו מקרטע אתה פתאום מסתכל ורואה שמד השמן כבר מזמן עבר לצד
האדום, ואם רק היית שם לב לזה קודם לא היית צריך לקפוץ עכשיו
אל מחוץ לאוטו באמצע הכביש הראשי ולעכב את כל התנועה, ועוד
לחכות לגרר פתאום באמצע החיים כשאתה מאחר לפגישה חשובה.

ודווקא אז, כשאולי הייתי הכי זקוקה לזה, לא עשיתי שום דבר כדי
לפרוק רגשות, ואת הרגשות הלא פרוקים שלי לא ניקזתי בשום צורה
יצירתית. דווקא היו לי הרבה רגשות לפרוק אז, אבל אני הייתי
עסוקה מדי בלהטביע את עצמי בדמעות.
אם הייתי רוצה לצייר אותנו, סביר להניח שהייתי משתמשת באדום.
גם כי זה מתאים כדי לתאר את התקופה, וגם כי ממילא לא היה לי מה
לעשות עם כל הדם. כל כך הרבה דרמטיות אגרתי בתוכי, ולפעמים
הייתי מוציאה אותה סתם ככה ברגעים הכי לא מתאימים, כדי שלא
תאבד. כמו שאנשים מפתחים כישרון משחק או כישרון שירה, כמו
פיתוח קול. אני הייתי מפתחת את הדרמטיות שלי, לוקחת אותה בכל
פעם צעד אחד רחוק יותר ובודקת את התגובות מסביב. זה היה מרגש
אותי. זה היה מייחד אותי. זה היה הופך אותי לאט לאט להיות מסוג
האנשים שהכי שנאתי, אבל לא ידעתי איך לעצור אז החלטתי פשוט
להנות מזה, כמו שלאנשים יש נטיה להנות בצורה חולנית כלשהי
מזירות אסון.
"זוועה, פשוט נורא," הם אומרים כשהם חולפים על פני תאונה
קטלנית. "אני לא מסוגל להסתכל," אבל באותה נשימה גם לא מסוגל
להסיר את המבט, אז אפשר פשוט לכסות את העיניים כדי להיראות
מוסרי בעיני כולם ולהשאיר סדק קטן שדרכו אפשר להסתכל כדי לספק
את יצר הסקרנות.

מדי פעם, אולי מתוך סוג של שעמום או כדי לתבל את השגרה בשגרה
אחרת, היינו מטיחים זה בזו את אותה ההאשמה, פעם אחר פעם.
"אני בכלל לא מכיר אותך," היית אומר לי ואני הייתי משלה את
עצמי שיש בי יותר מדי רבדים שאתה צריך לגלות לפני שתוכל להכיר
אותי באמת ושהפערים בינינו כל כך גדולים שאין שום סיכוי
שתצליח, כשבעצם דווקא את הרבדים האלה אתה הכרת אולי יותר טוב
מכל אחד אחר, הרבה יותר טוב ממה שהיית צריך להכיר אותם, והבעיה
הייתה דווקא בדברים הקטנים, בפרטים היומיומיים שהייתי בוחרת
להסתיר ממך כאילו הם היו סודות מבישים.
במקום לשתף אותך בפרטים האלה העדפתי להעלים אותם, למחוק אותם.
חשבתי שאם אני אהפוך את עצמי לבן אדם אחר אולי אני אפילו אצליח
לאהוב את עצמי מחדש, כי הרי אף פעם לא הייתה לי בעיה לחבב
אנשים חדשים, רק עם הישנים תמיד מצאתי על מה להסתכסך.
בשלב הזה כבר התדרדרתי במהירות ובלי יכולת לעצור, כאילו ישבתי
באוטו שמישהו חיבל בבלמים שלו ואז דחף מפסגה של הר. בצד רצו כל
הזמן חברים שניסו להזהיר אותי שאני מאבדת שליטה, כאילו שלא
שמתי לב, אבל אף אחד לא העז לסכן את עצמו כדי להציל אותי. זה
בסדר, גם אני לא הייתי מסכנת את עצמי בשבילם. אתה לא רצת, רק
חיכית לי למטה כי ידעת שבסוף אני אגיע לשם, וכשהאוטו נתקע
באיזה עץ ועצר אתה ניגשת ודחפת את הראש שלך דרך החלון שבמילא
התנפץ, ואמרת לי שהכל נגמר ושהגיע הזמן להמשיך הלאה.
מזל שהייתי חגורה, הכל היה יכול להסתיים הרבה יותר גרוע.

הכל היה בנאלי להחריד, מי כמוך יודע. סתם סיפור אהבה טיפשי
שהתחיל בצורה יפה והסתיים בצורה מכוערת כמו שסיפורי אהבה
נידונו להסתיים. הכתוביות באמת ירדו עלינו באיזשהו שלב, נפלו
ממש על הראש שלי והפילו אותי לרצפה. בשלב הזה כבר ידעתי שלא
היינו בשום סרט הוליוודי, הרי בסרט הוליוודי אתה כבר מזמן היית
עולה על אופניים שגנבת מאיזה ילד שחילק עיתונים ועובר את
ארבעים הקילומטרים שמפרידים בינינו בלי להזיע בכלל, ואומר לי
שהכל היה טעות ושאתה לא יכול בלעדיי.
במציאות שלנו אני עוד רואה אותך לפעמים ברחוב, ואתה כמעט נחנק
מאיזה סיגריה. על אופניים לא היית מצליח לנסוע אפילו קילומטר
אחד וכבר היה נגמר לך הכוח והיית מתחיל להשתעל בצד הדרך. אתה
מסתכל עלי לפעמים, מגניב מבט, ואני מנסה לומר לעצמי שזה כי
בעצם אכפת לך מה קורה איתי אחרי כל הזמן הזה, אבל יודעת שזאת
רק עוד אשליה טיפשית, והרי אני עם אשליות גמרתי. אנחנו ממשיכים
בדרכנו, חולפים זה על פני זה כמו שני זרים. צעד ועוד צעד. בסוף
כולם הולכים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אם אפשר לבנות
בתים, אפשר גם
לבתים בנות ?


תרומה לבמה




בבמה מאז 13/8/05 12:28
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
ויקטוריה בראון

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה