אנשים תמיד חיים בהרגשה שיש מישהו טוב יותר מהם. בכל דרך
שיפנו, בכל דבר שיעשו, תמיד יהיה מישהו חכם יותר, כשרוני יותר,
שנון, אינטליגנטי, מקסים וכובש מהם.
מעולם לא הצלחתי להבין מהי הסיבה שלשמה אנשים שוטפים בכל בוקר
את הוולבו של השכן, ואחר-כך טוענים כי שלו מבריקה יותר.
עד שהגיע האינטלקטואל שלי, על הוולבו הלבנה שלו.
הוא לא מסוג האנשים שיגרמו לקנאה בן רגע, אך לאחר היכרות
בסיסית - הבנתי שגם אני הצטרפתי למעגל שוטפי הוולבו של השכן.
לאנשים מסוגו הרבה יותר קל בחיים, וזאת בעזרתם הנדיבה של אנשים
מסוגי, הנשארים פעורי פה מכל תזוזה שלהם, מכל מהלך קטן וחסר
חשיבות - מתוך הרגל.
אנשים מסוגי מתמכרים לעונג הזול של הערצת הזיוף, והופכים אנשים
מסוגו למעין מקור לאובססיה. ולמה? כי הם כובשים יותר?
מצליחנים? נחושי דעה? גם אנשים מסוגי מסוגלים לכך! אך אנשים
מסוגי... הם לא רציניים. כל מה שהם יודעים לעשות הוא רק לשטוף.
לשטוף, למרק, להבריק ואף ללקק את הוולבו הלבנה והמצוחצחת של
השכן האינטלקטואל, ושל אנשים מסוגו.
ומה הם בסך-הכל יודעים, האנשים האלה מסוגו? לכבוש. המעטפת
אינטליגנטית להפליא, שנונה וססגונית, אך התוכן, לרוב, מאכזב -
לב אכול עש המתחבר כבדרך פלא למוח מפלסטיק.
ואנשים מסוגי? לא יודעים לכבוש, רק להיכבש. אך כשמגיע רגע
האמת, הם אלה שיתגלו כבעלי הפרסונה. באותה עת, אנשים מסוגו לא
יידעו היכן להסתיר עצמם מרוב בושה.
מתוך צעד יהיר, והגנה על שארית כבודם - יורישו אנשים מסוגו את
הוולבו המצוחצחת לאנשים מסוגי, שיטפסו מייד אל ראש מעגל שוטפי
הוולבו, בעוד אנשים מסוגו יהפכו ל... אנשים מסוגי.

וחוזר חלילה.