נאמר ואתה בן 13, אוטוטו בר-מצווה וכל החרא הזה. אתה בא לאבא
ואומר לו "אני רוצה שתיקנו לי גיטרה לבר-מצווה". "גיטרה?" הוא
שואל אותך כי הוא קצת מתפלא. "כן". הוא קונה לך גיטרה. לא סתם
גיטרה אלא אתם ממש עוברים בכמה חנויות כלי-זמר, שואלים
מוזיקאים ובסוף קונים לך גיטרה קלאסית ספרדית מסוג "ראמירז"
במאות לירות. "מזל טוב", אירוע בינוני, מעט משתתפים, ו-"ברוך
שפטרנו". אתה עושה כמה שעורי נגינה אבל לא ממש משקיע. פתאום בא
לך בכלל אופניים כי לחבר שלך, רפי, יש גם. אתה תקוע, אי-אפשר
לבקש מאבא שוב, ואתה מתבאס משעורי הגיטרה ומגיטרות בכלל. אתה
עושה טובה, ורק אחרי איזה חודש בו אתה ממרר למורה הנגינה את
החיים, אתה מפסיק עם השעורים.
אבא עושה איתך שיחה של גברים. הוא באמת מנסה להבין אותך, הוא
מזכיר לך שדיברתם ארוכות והחלטת שאתה רוצה ללמוד לנגן ואפילו
התחייבת וזה הגיל הכי טוב, וכבר התקדמת חודש לא רע בכלל ויש לך
גיטרה מצוינת, וחבל לפספס את ההזדמנות הזו ועוד כל מיני כאלה.
בכל-אופן, אתה מגלגל עיניים ומסבן אותו קצת והוא נכנע. הגיטרה
תעלה אבק שנים עד שתתרום אותה למתנ"ס. זה יקרה קצת אחרי שתרגיש
שאבא איבד את ערכה הסנטימנטאלי וחוץ מזה היא כבר ישנה, לא
מכוונת וכבר מלאה באבק.

עכשיו אתה כבר גדול, בן 16 בערך,יש לך ברכיים מצולקות מנפילות
מאופניים ואולי כבר נישקת ילדה מההקבצה, אבל מה אתה יודע בכלל.
אמא חזרה מיום-הורים והיא מאוכזבת ממך. המורה אמרה שיש לך המון
פוטנציאל אבל אתה לא משקיע. אתה יודע את זה כי היא מדברת עם
אבא במטבח ואתה מנמיך את המוזיקה בחדר ומקשיב. אתה שומע את
הכפכפים של אבא בדרך לחדר שלך והוא מושיב אותך לעוד שיחה כזו
שהוא ינסה להסביר לך משהו ואתה תסבן אותו.
זה לא שאתה לא מבין אותו. הוא יודע שרציונאלית אתה מבין בדיוק
מה הוא אומר, אבל אתה לא מתחבר לזה רגשית. אתה לא משתכנע, הוא
קצת מתוסכל ואתה צעיר ומרדן, יש לך עגיל באוזן וגם לא איכפת לך
מציונים ובגרויות. הדאגות שלך היום הם איך להעלים את פצעי
הבגרות של מחר. לפני שהוא יוצא לך מהווריד הוא שואל: "אגב,
איפה הגיטרה שקנינו?". אתה מסתכל קצת בחדר, ימין ושמאל ועונה
לו "אההה... לא יודע". לימים הזיכרון הזה יהפוך לך את הבטן.
באותה הנקודה זה היה סתם שקר לבן.

כמה שנים קדימה אתה לפני צבא, מיותר לציין שהבגרויות שלך לא
משהו. הן בסדר אבל בקלות היו יכולות להיות הרבה יותר מ'בסדר'.
אבא אמר לך להשקיע כי בגרויות זה חשוב, אבל אתה ידעת יותר טוב.
יש לך 83 בארבע יחידות במתמטיקה, קיבלת זימון ליום סיירות
ואולי כבר התמזמזת עם טלי בכיתה המקבילה. אתה עוד לא יודע מה
מצפה לך, אבל חושב שאתה יכול לאכול את העולם עם מצקת.
אבא מגייס את סבא ושניהם מנסים להסביר לך על כוס ערק, ביום שבת
אחד, למה זה טוב צבא, ואפילו למה זה טוב לחתום קבע. כל החרא
הזה של ציונות, הגנה על המולדת, תחושת שליחות ושיפור עצמי
נראים לך מוגזמים. כולה ברזל על הכתף, אתה מבטיח להם שתעשה
מינימום ושאחרי שלוש שנים בדיוק, אתה אזרח. אתה יודע הכי טוב.
את המשך הצהריים ביליתם במרפסת בלי להוציא מילה. השמש בינתיים
שקעה.

אחרי הצבא יש לך חברה קבועה. היא רוצה ממך כל מיני דברים כמו
שתקשיב יותר, תדבר יותר, תיסעו לכל מיני מקומות ושתקנה לה
מתנות. לא תמיד בא לך בייחוד שכשאתה כבר מביא לה משהו, היא
מצפה שתביא לה משהו בפעם הבאה גם-כן. בכל-אופן זה לא שהתחתנתם
או משהו.
אתה רוצה ללמוד אבל אין לך כסף. אתה רוצה ללמוד משהו טוב כמו
איזה סוג של הנדסה אבל אין לך בגרויות מספיק טובות. אתה נזכר
במורה שלך ובמה שהיא אמרה על הפוטנציאל שלך ובשלב הזה אתה
עדיין מאמין לה. אבא משלם על המכינה ועל הפסיכומטרי, לא לפני
שיחת הבהרה, ואתה קורע את התחת שנה בלימודים של המכינה. פוול
גז במקום, עד כדי כך שאתה מתגעגע לצבא והחברה החמודה שלך
עוזבת. רפי אומר לך "שתלך, יש עוד אלף כמוה!", אבל אתה אומר לו
"אידיוט!".
עכשיו יש לך ציונים ואין לך רוח. בזבזת עוד שנה על סרק. אין לך
גם גרוש על התחת. את כל הכסף שהרווחת שרפת על שטויות מפה ועד
הודו ואתה מבקש מאבא שיעזור לך שוב מבחינה כספית. אתה מתחייב
לארבע שנים של לימודים אקדמיים והוא עובד קשה ומשלם לך. עכשיו
אתה קצת מרגיש כמו אפס על ששיקרת אותו לפעמים.

הימים חולפים, הלימודים קשים, אתה קונה גיטרה זולה ומתחיל
להתאמן. ככה לבד, בערבים, כדי לנקות את הראש, אבל האצבעות שלך
סרבניות ומגושמות. מיום ליום אתה מצמיח זקן. אתה שואל את עצמך
כל מיני שאלות: מי צריך ללמוד בכלל? מי צריך חשבון בנק? למה
אני צריך את כל הלחץ הזה? אתה חושב: פעם היית מרדן, מקורי,
חלמת. ידעת שתהייה שונה. איך נגררת לתוך המסגרות האלה שוב?
אתה מת לעוף מפה כבר, ולא יודע לאן. משהו כבד משתק אותך לקרקע.
אתה מצמיח זקן. זה לא באמת זקן. הזקן הוא סתם מטפורה שנראתה לי
מתאימה להצביע על ההתבגרות הנפשית שלך. כי לאט, לאט אתה מבין
שפעם היית ילד ואתה חייב להשתנות. אתה פוזל הצידה ורואה שרפי
התחתן כבר. פוזל החוצה וכולם מחייכים בבית-קפה הזה, ואיפה
לעזאזל הבירה שהזמנת? כולם תמיד אמרו לך מה צריך לעשות ואיך
אפשר לחיות נכון. מה חשוב בחיים האלה, ומה פחות אבל אתה זלזלת
בהם. חשבת שאתה יודע הכי טוב. חשבת שתעשה את זה אחרת מכולם,
כולם טועים. אפשר לחיות אחרת, בדיוק כמו שאתה רוצה. אבל היום
אתה יודע שלא ידעת כלום, היית ילד. אתה משנה גישה בגלל הכובד
של המסגרת. אתה מתגלח. אתה משתכנע. אולי נכנע בעצם או יותר
נכון מרים ידיים. אבל הכי גרוע: אתה מפסיק לשאול שאלות.

אחריי כמה זמן אתה חוזר לחמודה ההיא מתקופת הצבא. זה לא פשרה
זה כניעה, אתה יודע את זה אבל גם מקבל את זה. שתי שניות אחר-כך
בסיפור כבר התחתנתם. אתה יודע שצריך לפנק אותה מידי פעם. והפעם
זה לא הבנה של השכל הישר, אתה באמת רוצה לפנק אותה, אתה גם
נהנה מזה. אתה מתחבר למשהו אחר פתאום.
אתה עובד קשה וסופר את הכסף. משכיר איתה דירה ומגדל עציץ. זה
יום שישי בצהריים, אתה שותה וויסקי עם אבא על המרפסת. הוא
הזדקן כל-כך. פתאום הוא מזכיר לך את סבא. אתה מתנצל בפניו על
שפעם היית ילד. הוא לא מקבל את זה. הוא מבין, תמיד הוא הבין
אותך. אתה רוצה להסביר לו אבל מה באמת קרה לך, איך רק נכנעת
לבורגנות ולמסגרת, לחיי התבנית התפורים שנכפו עלייך, זה כל-כך
עמוק עד כדי כך שאתה כבר מאמין שאתה בסדר עם זה. אבל אבא כבר
לא יבין אותך. הוא הבחין שהורדת את העגיל מהאוזן.

השנים עוברות כמו שהן תמיד עוברות כששום דבר לא קורה, עכשיו יש
לך ילד. אתה יודע את זה כי הוא שולח לך אס-אם-אס לעבודה. יש לך
גם טויוטה בחנייה וכרטיס טיסה זוגי לטהיטי עוד שבועיים. אשתך
חוזרת מבית-הספר. המורה קראה לה בגלל הבן שלך. אתם יושבים
במטבח והיא מספרת לך את מה שאתה כבר יודע - "הילד לא משקיע",
"הרבה פוטנציאל אבל...". הילד בחדר שומע מוזיקה. אתה נועל את
הכפכפים שלך, אבל שנייה אחרי-כן מתחרט ומתיישב לידה.