יש לי יותר מדי זמן לחשוב בין פגישה לדפדוף אקראי בבליל אותיות
שמשוררים מתים רקחו ברהב שיגעונם,
קיבלתי מרשם לשלווה נפשית שלא תושג עד יום מותי ללא גלולות
טירוף מתון, אחרת אגמור כמו סילביה כשראשי תחוב בתוך תנור
שפולט גז בארסיות נחשית : פסססס, פסססס, פססססט!
ואז שקט, מהסוג שמופר בקלות באמצעות שיחות טלפון בהולות, בקול
שליו. כזה שמסתיר סערת נפש.
"באקדמיה אין סבלנות לכמותך" מבשר מנעד קולי שיורה אותיות
מבולבלות בדיאלקטיקה מונוטונית, חרדה בטונים צורמים לאוזן
שהורגלה בשערוריות שמוח מעוות מסדר לעצמו כשקצת משעמם, ואצלי
אף פעם לא משעמם.

אני בלב רחבת הריקודים, סופר צעדים במיומנות - אחת, שתיים,
שלוש - אחת, אחת, שתיים, שלוש - אחת.
ואלס שירת הברבור מתנגן ואני סופר רגעים אחרונים של שפיות בגפי
- אחת, שתיים, שלוש - אחת.
הס!
עיניים דרוכות מסביב מחכות למעידה שספק אם לא תגיע.
ספלאשששש, אני מגרד בעזרת דמעות כאב פנימי את פניו מרצפת
הפרקט, נותרו עליה שרידי מסכה שעטה לכבוד אירוע זה (וגם
באחרים). פיקת ברכו נוקשת לאחותה הפצועה בעוד יד דמיונית אינה
משגת להקימו מהשפלתו הקרה.
טראחחח, עצמי קורס בצליל נעלם לאוזן בלתי מזוינת.
אני על רגליו כעת, מאבק את שאריות כבודו מחליפה שכורה וכבודו
שרוע על הקרקע, מנקה את שאריות עצמי מכותנתו הבלויה.
מהותי נותרה במערומיה כשרק ערוותה מכסה בושתה, ומבטים יורקי
בוז מפסלים בגווייתה כתמי דיראון.
רגליה משרכות זו בזו בעודה מדדה החוצה מן העולם הזה היישר
לקיומה הנסתר (גם לי).
"אנו שמחים להודיעך על הלוויית עתידו של ההווה", אותיות קידוש
הלבנה מרוחות בפיזור על חומת צלילות דעת סדוקה, מקיפה את מבצר
השיגעון.
אני מקרקש בצרור מפתחות שנועדו לסגור דלתות מרופדות, ומטרתו
להודיע לאף אחד על שובו.
טיפות ארס ניתזות עליו מלמעלה, מחפשות פיסות עור צחורות על
מעיל עורו המצולק, כתובה שלבש מכורח ההרגל ככסות.
עצמי משתופף עד אשר שומע מנגינת עצמות נידפות שלא יכלו לסערת
הנפש ומשו ממקומן הארעי לעבר פינה חדשה-ישנה בנבכי גופו.
מהותי מזדחלת לאיטה דרך הצוהר הצר שהותר לה בצאתה ומתפתלת על
גחונה לכיוון מיטת חוליו של אף אחד.
"היה... שווה... את... זה?" המילים נורות בקצב מדוד והאצבעות
עדיין אוחזות בהדק הפתרון הסופי, סוחטות בפעם האחרונה את המתכת
המנוכרת.
חזרתי לנקודת האפס - מהותי, עצמי ואני, בעצם,
אף אחד.