עמדתי לבד על הצוק.
מביטה למעלה - מדברת לשמיים,
מביטה מטה - בוהה במים, מתפללת כי אם אפול יסחפו אותי למקומות
רחוקים וטובים.
מביטה לאחור - מתרפקת על עברי, מריצה זכרונות שאינם מרפים, וכל
כך מנסה לקחת צעד לאחור - מתעקשת ! אך דרכי חסומה, ולי לא
נותרה ברירה...
אצטרך או לקפוץ או להישאר קפואה במקומי, רועדת, חסרת נשימה,
ושוב מנסה - דוחפת אחורה בכל כוחי - אך ללא הצלחה...
האוויר מרעיד ומלטף אותי כאחד - מרגיע ומסעיר כאחד.
כל מגע קל של הרוח עלול להפיל אותי...

מפחדת כמו שלא פחדתי מימיי...
עיניי דומעות והטיפות מתווספות לנהר הפרא ששוצף מתחתיי...
מתנדנדת
קצת צוחקת
מחפשת תשובה - אולי בכוכבים,
לבסוף - משמיטה ראשי מטה
תשו כוחותיי
אני נופלת
הנני כבר באמצע הדרך
תחושת ריחוף שאיננה נגמרת
זה ממשיך וממשיך ואינני מרגישה את גופי
הכל מתנתק - זה ממני והלאה
פתאום - שקט!!!
פוקחת את עיניי
אויר קר חודר לריאותיי
משהו סוחף אותי ואין לי שליטה
אך התחושה עדינה ונוגה
אני צפה, צפה על פני המים ואני יבשה.
המים לוקחים אותי - אינני יודעת לאן - לא אכפת לי לאן...
מתמסרת להם
אני נהר ועודני זורמת...
אמשיך עד אין קץ - מוגנת ושלווה
מתרפקת על הבבואות שמשתקפות מנגד עיניי
הדמעות עוד זולגות

אלו דמעות של שמחה.