כבר המון שנים שאני מטייל לי בעולם, עד שבשלב מסוים אפילו
הפסקתי לספור ואני לא יודע כמה שנים עברו מאז הטיול האחרון
שלי.
ועכשיו, אני מוכרח לציין שהיו כמה נקודות בדרכי שמנעו ממני
מלהמשיך כמה שנים, ואפילו יותר. היו נקודות שגרמו לי לחשוב
יותר מדי, עד שהרגשתי שהראש שלי מתפוצץ ממחשבות בצורת עיגול,
ואז הייתי נזכר בנקודות שאהבתי והעיגולים היו פוחתים והופכים
לרגש שהרגשתי פעם.
השתניתי. השתניתי בכל כך הרבה מובנים, ונמחקו לי הרבה תמונות
שלי מפעם כשהייתי אחר, שהרי בסך הכול, למה לי להתכחש לכך
שרואים זאת עליי. לפניי כמה לילות, ישבתי על גג אחד, במקום אחד
שאני לא יודע את שמו, ולמשך זמן שהקצבתי לי להיזכר בה חשבתי
עליה.
חשבתי על הריבוע שלה, שבטח כבר מזמן נעלם ומישהו אחר שדומה לי
מאוד והמציא את אותו הדבר בנה לה אחד חדש. שאלתי את עצמי,
מעניין כמה שנים עברו מאז שהלכתי, ואם כבר עברו שנים בכלל.
נזכרתי, איך פעם ממש רציתי להיות קוסם. ואפילו השקעתי ברצון
הזה את כל המאמצים ששמרתי מהטיול הקודם, והמצאתי קסמים שרציתי
להיות מסוגל לעשות, למרות שהיו חלק שלא הצלחתי.
אבל לעומת זאת, רציתי להיות קוסם מהסוג הזה שנראים כמו בני אדם
"רגילים", שיש להם פנים שאין לאף אחד ובכל זאת אף אחד לא שם
לב.
רציתי להיות מסוגל לשמור את הקסמים שלי רק לעצמי, וכשאיש לא
יראה לעשות איזה קסם קטן שיעשה לכל העולם שלי וסביבי קצת טוב
יותר.
ובכל מקרה, כשאני חושב על זה אני מבין בכל פעם מחדש שאם לא
הייתי עובר את כל הטיולים שלי לא הייתי פוגש אותה, ואז לא
הייתי רוצה בכלל להיות קוסם.

עכשיו זה מעלה חיוך על פניי. אתם שואלים למה? בגלל שאני נזכר
איך באחת הפעמים הראשונות שפגשתי אותה, העזתי להסתכל לה לתוך
העיניים הירוקות וגילית את הסוד שלה - שגם היא פעם רצתה להיות
קוסמת. כדי לראות אם היא עדיין רוצה, אימצתי את עיניי כדי
לראות פנימה יותר אבל לא ראיתי, לכן פשוט הנחתי שכן. אז הייתי
יושב ומריץ לעצמי סרטים בראש על איך שבלילות כשהיא בטוחה שהיא
לגמרי לבד היא עושה קסמים קטנים בשביל כולם ורק לפעמים בשביל
עצמה.
אז בעקבות התגלית הזאת, החלטתי שהפעם, בטיול הזה אני הופך
להיות קוסם, לכמה שנים ואז אני אלך והקסם מעצמו כבר ייגמר.
רציתי לבנות קסם ממש גדול, שייתן לה קצת מנוחה. אז הייתי חושב
שעות על איך לבנות קסמים, מה לשים בתוכם ובאיזה מותר לי
להשתמש.
והקסם היחיד שלא הצלחתי להכין, היה קסם שגורם לך לחזור אחורה
בשנים או לחזור טיול אחד אחורה, לכן ידעתי שכשאני אשתמש בכל
הקסם שלי עליה והוא ייגמר, אני אצטרך להמשיך ולא יוכל לחזור.
בכל השנים האלה שהכנתי לי קסמים שיהפכו למשהו הגדול הזה, הייתי
מבקר אותה מדיי פעם, בהתחלה הייתי סופר שנים מדויקות עד לביקור
הבא ואחרי זה פשוט הייתי בא כשיכולתי. אני זוכר, איך הסתכלתי
בה מהחלון והבנתי שהזמן שלי הוא בכלל לא הזמן שלה, ושכנראה
הזמן שלה הוא הרבה יותר אחר, כי בכל ביקור ראיתי אותה שונה.
הייתה פעם שראיתי אותה עם שלושה בנות, ובפעם הבאה כבר ראיתי
אותה עם עוד ילד אחד.
בכל פעם שראיתי אותה היא הייתה כל כך יפה, והעציבה אותי המחשבה
שאני לא יכול לחבק אותה כי היא לא תרגיש אותי בכלל. ראיתי אותה
צוחקת, חיוך בלי שניים ותמיד חשבתי שיפה לה יותר החיוך המלא.
וגם ראיתי אותה בוכה, ואז הייתי מסתכל לה על הידיים, והעיניים,
כדי לנסות לראות אם היא מאושרת, ואם לא יכולתי לראות התעודדתי
במחשבה שבביקור הבא היא תצחק, אולי אפילו את החיוך המלא. ראיתי
אותה מדברת על דברים שבהם היא האמינה, ותוך כמה שנים היא
האמינה בדברים קצת אחרים. הייתה פעם אחת שבאתי באיחור של הרבה
שנים, ואז ראיתי שהיא שוב כבר קצת אחרת. אני זוכר, שבביקור
הקצת לפניי אחרון שלי, ראיתי אותה וכשהסתכלתי לה על הידיים ועל
העיניים ראיתי שהיא מאושרת, למרות העיגולים של המחשבות
והריבועים של הזיכרונות  הטובים פחות שמילאו לה את כל החלל
שבכל הגוף שלה יחד עם השאר הטובים. ראיתי אותה עם איש שלא
ראיתי בעבר, וחשבתי שהיא בטח חיכתה לו. תיארתי לעצמי, שבנוסף
לאנשים בחייה הוא מקור מאוד גדול לאושר שלה, ואז ממש קינאתי כי
חשבתי שאולי הוא גנב לי את הכנפיים שרציתי לתת לה, אבל בסוף
גיליתי שיותר מכל הדברים שהוא נתן לה הדבר העיקרי שהוא נתן לה
היה את הלב, אז מאותו היום קראתי לו "האיש שעשה אותה מאושרת."
לילה אחד, הרשיתי לעצמי להישאר אצלה קצת יותר, אז בשקט בשקט
נכנסתי לתוך ביתה דרך פתח שבעזרת קסם פתחתי בחלון. התיישבתי על
המדף והסתכלתי מסביבי. היא ישנה, ואת החיבוק שלה ושלי חיבק
אותה האיש שעשה אותה מאושרת. בגלל קסם שעשיתי שחיזק אצלי את כל
החושים, יכולתי לשמוע את הרעשים הקטנים בבית - בעיקר נשימות
איטיות של כל הילדים מסביבי כמו שיר שקט שנתן לי רשות להיכנס
לעולמם ללילה אחד. מסביב לכולם, הרגשתי שכבה של אהבה בלתי
נראית אבל מורגשת.
ואז, אחרי שבדקתי שכולם באמת ישנים וראיתי שכולם חולמים את
אותו חלום אחד, ביטלתי קסם שהפך את התקרה לשקופה, ויכולתי
לראות דרכה את השמיים, או בעצם את השכבה שלפני הכחול -  שכבה
כמעט בלתי נראית של חלקיקים קטנטנים של זיכרונות שהרכיבה ענן
גדול בדיוק בגודל של הבית ובדיוק מעליו. רק אם היית ממש מתאמץ,
יכולת לראות שהשכבה היא בכלל הרכב של המון המון צבעים, צבעים
של כעס ושל שמחה ושל עצב ושל אהבה. יכולתי גם לראות את הירח
מחייך אליי כשהבין שנכנסתי בלי רשות, והרי הסוג שלי לא אמורים
להיכנס. החזרתי לירח חיוך, וחזרתי לבחון את השכבה, בה גיליתי
כל כך הרבה רגעים, עד שלא הבנתי איך הם הצליחו לדחוס לתוך שכבה
אחת קטנה יחסית כל כך הרבה מהם.
ואז, בתוך השכבה שלהם, גיליתי חור ממש קטן. אז החלטתי שאני אקח
את כל הקסם שלי, ואעשה בו שני דברים - אאטום את החור, ואצור
שכבה ענקית של הגנה על כל הבית ועל הקוסמת שלי. לעומת זאת,
ידעתי שכשאני אשתמש בכל הקסם זה יהיה חזק כל כך, עד שדברים שהם
לא ממש אמיתיים לא יוכלו לעבור דרכו וזה אומר שגם אני לא אוכל.

לבסוף, הצלחתי. הצלחתי בגדול.
בניתי לה ריבוע. המצאתי ריבוע שיכיל את כולה, ויגן על הבית
בנוסף. חשבתי שכשאני אלך אני לא אוכל לוודא שהריבוע לא דעך או
השתפשף, אבל הנחתי שהיא כבר תמצא את הקסם שלה כדי לאחות אותו
מחדש.
רק אחרי הרבה מאוד שנים הצלחתי ליצור את הקסם שייתן לי לחזור
אליה ולחדור דרך השכבה פעם אחת. ועכשיו כשאני יושב כאן ונזכר
בה אני שמח, למרות שבפעם הזאת כשחזרתי אליה נזהרתי ונשארתי
בחוץ, כי פחדתי שהיא תוכל לראות אותי ואז היא תבין, שהריבוע
הוא שלה,
ואני בכלל לא אמיתי.