והנוף המדברי אשר מלא נפשי כל יום מחדש באושר צרוף
עד אין קץ.

והבדידות השמחה - עצובה שגעשה בי כל שניה ושניה גורמת לדמי
לפעפע וללבי לחיות על סף התפקעות, כל אלה יצרו לי חיים שמחד,
אין רצוני בהם כלל ומאידך, אין לי צורך בכלום - חוץ מאשר אותם
חיים.

את שחשקה נפשי לא ימלאו שקיעות מדבר עוצרות נשימה,
ולא תמלא אותה התפקעות של לב.
תמלא אותה אישה.
שלוש אותיות שצורפות בתוכן את תכלית קיום הגבר.

בנוי הוא לחטוב עצים.
בנוי הוא לשבר קירות.
בנוי הוא להתקין דלתות ולשאוב מים.

אך תכלית קיומו  ורצונו הפנימי שונים הם.
שונים הם כאש ומים, ניגודים של עולמות,
לא משלימים הם.
אלא נלווים.

רגל מתלפפת סביבך, גופך מתקשח,
יד מלטפת את פניך ואתה נמס.
כל גופך טעון, ואתה קם ממקום מרבצך טעון מתמיד,
מוכן לבצע את כל העבודות הסיזיפיות אשר תכליתם הוא
ריצוי אותן שלוש אותיות שמחיות וממיתות על
פי מבט.

מוות שרודף חיים שרודף מוות,
ממש כמו נשימה.
בזה אחר זה.
חיוך שרודף מבט עצוב שרודף
נשימה
שרודף.

ואיפה היא אותה אישה?
ואיפה מסתתר בתוכי אותו גבר?

לאן נלך ולאן ניסע ואם הארץ זבה לה חלב ודבש או
באמת אוכלת יושביה? שמארק את הנשים אכלה
והשאירה את הרגשות לגסוס במדבר צין
תחת השמש הקופחת?

איני מאמין שכך קורה,
ובאותה נשימה זוהי האמונה  החקוקה
על אותו לב אבן, אותו אני נושא בקרבי.
בין קיבה למעי.
שוכן רועי.